ביהמ"ש ביטל עסקה בשל תרמית בכרטיס אשראי
התובעת, בעלת כרטיס אשראי מסוג "מאסטר קארד" היתה מעורבת במערכת יחסים אישית עם יצחק דוד סטופיצבסקי. הלה, הודיע לה כי עליו לנסוע לפגישה עסקית בארה"ב והוא מעוניין בהצטרפותה לנסיעתו והכל בתשלום מחשבונו. על כן, ולאור הבטחתו נתלוותה אליו לנסיעה.
לאחר שובה מהנסיעה, נדהמה לגלות שחברת האשראי חייבה את חשבונה בסך כולל של 24,320 ש"ח בגין רכישת כרטיסי הטיסה. בנוסף, חויב חשבונה בסכום נוסף בסך 4,600 ש"ח. החיובים הנדונים בוצעו באמצעות חברת טרמינל 1 נסיעות ותיירות בע"מ.
בשלב זה, נודע לתובעת על מעלליו של יצחק. הלה שילם בעבור כרטיסי הטיסה בהמחאה אישית אשר חוללה, אך לשם הבטחת פירעונה של המחאה זו, נתן יצחק לסוכנות הנסיעות במרמה, את מספר כרטיס האשראי שבבעלותה, תוך זיוף חתימתה וזאת על מנת שישמש בטוחה במקרה של אי פירעון ההמחאה, והכל בניגוד לרצונה ולידיעתה.
היא הגישה תלונה במשטרה כנגד יצחק ותבעה את חברת הנסיעות להשבת סכומי הכסף שנגבו מחשבונה בגין מעשה התרמית.
בית המשפט פסק, כי לאור העובדה שמי שביצע את העסקה עם חברת הנסיעות היה יצחק וסוכנת הנסיעות ידעה כי יצחק והתובעת אינם נשואים, היה עליה לקבל אישור של התובעת על התחייבותה במקרה שההמחאה של יצחק לא תאושר.
עוד נקבע, כי במקרה זה קיים חוזה ברור בין חברת הנסיעות ליצחק וכוונה ברורה של התובעת שלא להתחייב בחוזה כלפי הנתבעת. ולכן, אין מקום לדרוש מצד שלא רצה להתקשר בחוזה, להיות מחוייב ב"שכר ראוי". הימנעות סוכנות הנסיעות מנקיטת בדיקות פשוטות, כגון הצגת תעודת זהות או כרטיס אשראי, או קבלת מספר טלפון שדרכו ניתן יהיה לאשר את ביצוע ההזמנה, מטילה את מלוא האחריות לנזק על כתפיה. זאת בהתחשב בעובדה כי סוכנות הנסיעות מבצעת עסקאות ששוויין עשרות אלפי שקלים מבלי לבדוק את הפרטים לאשורם.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
