עובדות וטענות: התובעים הינם שישים ושישה מוסכים מרחבי הארץ, העוסקים בעיקר בתיקוני פחחות וצבע של כלי רכב. הנתבעות הן חברות הביטוח כלל חברה לביטוח בע"מ, אררט חברה לביטוח בע"מ ואריה חברה לביטוח בע"מ, הנכללות בקבוצת כלל ביטוח, המבטחות כלי רכב מפני נזקי רכוש, לרבות ביטוח מפני נזקי תאונות דרכים. בבסיסו של הדיון עומדת הפרקטיקה אשר זכתה בכלל ביטוח לכינוי "כלל וסע" וכן "כלל וסע פלוס", הידועה גם בשם "הסדר המוסכים". במסגרת ההסדר, ניתנת למבוטח האפשרות לקבל שירות כולל לרכב לאחר התאונה, מרגע קרות התאונה ועד להשלמת תיקון הרכב. אם בחר המבוטח באפשרות זו, כלי הרכב הניזוק מגיע לאחד ממרכזי השירות של כלל ביטוח (להלן: "מרכז השירות") בנסיעה או בגרירה, וכלל ביטוח היא זו הדואגת לביצוע כל תהליך הטיפול ברכב, עד להשבתו תקין למבוטח. מסלול זה כולל בדיקת הרכב והערכת התיקון על-ידי שמאי, אספקת רכב חלופי במידת הצורך, העברת הרכב ממרכז השירות של חברת הביטוח למוסך המטפל, תיקון הרכב, בדיקתו לאחר התיקון ומתן אחריות. חברת הביטוח אף משלמת ישירות לנותני השירותים המטפלים ברכב. המבוטח הוא זה שבוחר את המוסך המטפל מתוך רשימה של כ-334 מוסכים הפזורים ברחבי הארץ, אשר התקשרו עם כלל ביטוח בחוזה, לשם ביצועו של הסדר המוסכים. לטענת התובעים, הסדר המוסכים הינו הסדר כובל כהגדרתו בסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים התשמ"ח - 1988. לפיכך, הסדר המוסכים הינו הסכם בלתי חוקי, ועל כן אסור לפעול על פיו ומכוחו. דיון משפטי: כב' הש' י' שפירא: עלינו לבחון את הסדר המוסכים בהתאם להלכות שהתפתחו בפסיקה מיום הגשת התביעה ועד היום. נקודת המוצא לדיון בתחולתם של דיני ההגבלים העסקיים על ענפי המשק השונים הינה, כי דיני ההגבלים העסקיים חלים על כל תחום, אלא אם כן חוק ההגבלים העסקיים מוציא מתחולתו באופן מפורש תחום ספציפי. הנתבעות, בהיותן חברות ביטוח, פועלות על-פי הוראות חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א- 1981, אשר שמו הוסב בשנת 2005 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפיקוח"), והתקנות שנקבעו מכוחו. כן, כפופות חברות הביטוח לפיקוח המפקח על הביטוח. יחד עם זאת, אין הנתבעות פטורות מבדיקת פעילותן בהתאם לדיני ההגבלים העסקיים, ופיקוחו של המפקח על הביטוח אינו מהווה תחליף לפיקוחו של הממונה על ההגבלים העסקיים. אין המדובר בהתנגשות דינים השוללת את תחולת חוק ההגבלים העסקיים. סעיף 4 לחוק ההגבלים העסקיים קובע כי לא יהיה אדם צד להסדר כובל, אלא אם כן קיבל אישור מבית הדין, או פטור מאת הממונה, או שקיבל פטור בהתאם לתנאים הקבועים בכללי ההגבלים העסקיים אשר נקבעו מכוחו של חוק ההגבלים העסקיים. סעיף 2 לחוק ההגבלים מגדיר הסדר כובל: לצורך קיומו של הסדר כובל צריכים להתקיים היסודות המצטברים הבאים: "הסדר; בין בני אדם המנהלים עסקים; הטלת הגבלה על לפחות אחד הצדדים להסדר; הטלת ההגבלה נעשית באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בין הצד המוגבל לבין אנשים או גופים אחרים. בנוגע ל "אופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים" נקבע בפסיקה כי המבחן הוא מבחן פונקציונאלי, הבא לבחון את השלכותיו של ההסדר הכובל על התחרות ומידת פגיעתו בה (דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ; ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ). עוד נקבע, כי די להוכיח כי בהסדר טמון פוטנציאל לפגוע בתחרות, ואין צורך להוכיח פגיעה בפועל בתחרות. האיסור הקבוע בסעיף 2(א) לחוק אינו איסור "תוצאתי" כי אם איסור "התנהגותי" מסוג מיוחד. על-מנת להימנע מלהפוך הסדרים עסקיים מקובלים ורצויים להסדרים אסורים, ואת הצדדים להסדרים אלה לעבריינים או מעוולים, נקבע בפסיקה כי יש לפרש את חוק ההגבלים העסקיים בכלל, ואת סעיף 2 בפרט, על-פי פרשנות תכליתית. הסדר המוסכים – האם מהווה הסדר כובל? עמדת רשות ההגבלים העסקיים הינה כי הסדר המוסכים דנן, אינו מהווה כשלעצמו הפרה של הוראות חוק ההגבלים העסקיים. לפיכך, על הטוען כי הסדר המוסכים עולה כדי הסדר כובל להוכיח כי בתוך ההסדר מצויות כבילות העולות כדי הסדר כובל, האסור על-פי דין. יחד עם זאת, הודעתה של הרשות בדבר אי התערבותה, משליכה לעניין שיעור הנטל המוטל על כתפי התובעים. הגדרת השוק הרלוונטי במסגרת דיני ההגבלים העסקיים נועדה לתחום מסגרת לניתוח משמעותם של מאפייני פעילות עסקית. השוק הרלוונטי הינו אותו השוק, בו שליטתה של פירמה יכולה לאפשר לה להקטין תפוקה ולהעלות מחיר מעבר לעלות השולית, תוך גריפת רווח. לפיכך, הגדרת השוק הרלוונטי הינה קריטית למדידת כוח השוק של הפירמה הבודדת. ההסתכלות היא מנקודת מבטו של הצרכן - האם קיים תחליף טוב מספיק למוצר עבור קבוצת צרכנים באזור גיאוגרפי נתון. הגדרת השוק הרלוונטי אינה מסוג הנתונים הנמצאים בידיעה השיפוטית, ולכן הנטל לעניין זה מוטל כולו על כתפי התובעים. התובעים לא הביאו חוות דעת מומחה או נתונים מספיקים לצורך הוכחת השוק הרלוונטי, ונתח השוק של כלל ביטוח בשוק זה. לפיכך, לא ניתן לקבוע ממצאים לעניין זה. בחינת הסדר המוסכים בהתאם לסעיף 2(א) לחוק ההגבלים העסקיים: על הטוען להוכיח כי ההתנהגות עלולה לגרום בהסתברות מסוימת, לתוצאה של פגיעה בתחרות. אין בהסכם שנחתם בין הנתבעות לבין מוסכי ההסדר חובת בלעדיות כלשהי, באשר הן הנתבעות רשאיות להתקשר עם מוסכים נוספים, והן מוסכי ההסדר רשאים להתקשר עם חברות ביטוח נוספות. תקופת ההסכם הינה ל-12 חודשים, כאשר ההסכם מתחדש בכל פעם ל-12 חודשים נוספים, אלא אם מודיע מי מהצדדים על סיומו. קביעת תנאי סף לצורך הכרה כמוסך הסדר – כל עוד יש לתנאי הסף טעם מסחרי הגיוני, לא תחשב ככבילה. הקריטריונים הינם סבירים, ועוסקים בעיקר באיכות השירות הניתן למבוטח. חשוב לזכור כי אין הגבלה מספרית על הצטרפות מוסכים להסדר, ואין חלוקת שוק גיאוגרפית מסוג כלשהו בין המוסכים, והמבוטח מקבל רשימה של מוסכי ההסדר ובוחר לפנות למי מהם על-פי רצונו. מכל האמור עולה, כי לא הוכח כי ההסכם עלול לפגוע בתחרות באופן העולה כדי הסדר כובל כמשמעותו של סעיף 2(א) לחוק ההגבלים העסקיים. בחינת הסדר המוסכים בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים הוראת סעיף 2(ב) לחוק קובעת מבחן צורני, לפיו הסדר באחד הנושאים המנויים בו חזקה עליו כי הוא פוגע בתחרות, וחזקות אלו הן חזקות חלוטות. יחד עם זאת, יש להעניק לחזקות אלו פרשנות תכליתית, לפיה תוגבל תחולתן של החזקות החלוטות אך ורק על הסדרים כובלים הפוגעים בתחרות באופן ברור וחד משמעי, כפי שנקבע בפרשת בורוביץ הנ"ל. התובעים טוענים, כי גם השמאי וגם מוסך ההסדר מצויים בניגוד עניינים בין חובותיהם המקצועיות לבין נאמנותם לחברת הביטוח, שהיא מקור לפרנסתם. תפקידו של השמאי בתהליך תיקון הרכב הוא בעל חשיבות מכרעת, ולכן החשש מפני ניגוד עניינים במצב זה אך מתגבר. לטענתם, בבג"צ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח נ' המפקח על הביטוח, נפסק כי העסקתם של שמאי בית אשר עורכים שומת הנזקים לרכב הינו הסדר פסול, והורו למפקחת על הביטוח לקבוע הסדר חדש, תוך קביעת כללים מנחים להסדר זה. לטענתם, גם ההסדר החדש מקבע את מצב ניגוד העניינים בו היה מצוי השמאי המעריך את הנזק. בית המשפט קובע כי גם אם ההסדר שקדם לבג"צ השמאים לא היטיב עם ציבור המבוטחים, כטענת התובעים, הרי שהתובעים לא הוכיחו כיצד עצם הכפפת מוסך ההסדר לקביעות שמאי הבית עולה כדי הסדר כובל. זאת במיוחד לאור העובדה שקביעות אלה כפופות להסכם עם המוסך, בו נקבע כי שעות העבודה יקבעו בהתאם להוראות היצרן. קביעת השמאי מוגבלת אך ורק למהות התיקון, איזה חלק יתוקן או איזה חלק יוחלף. במקרה דנן הנתבעות הן אלה המזמינות שירותים ממוסכי ההסדר. כאשר המבוטח בוחר במסלול של הסדר המוסכים, ולא תיקון עצמאי, הוא למעשה בוחר מוסך מתוך רשימת המוסכים שבהסדר, אך למעשה הוא אדיש לגבי עלות התיקון. דאגתו של המבוטח נתונה לכך שהתיקון שיעשה יהיה יעיל ואיכותי. הנתבעות הן אלו המשלמות בגין עלות התיקון, ויש להן אינטרס לגיטימי לקבל שירות איכותי וזול. קביעת מחירי מקסימום אותו מוכנות הנתבעות לשלם כמזמינות שירות ממוסכי ההסדר, אינו שונה מכל משא ומתן אחר בין נותן שירות למזמין שירות. נקבע בפסיקה כי תחימת שירות בגובה מסוים של תשלום מקסימאלי איננה מהווה 'כבילה' על בסיס המחיר שעליו הוסכם בין נותן השירות למקבל השירות לפיכך, הסדר המוסכים אינו מהווה הסדר כובל לפי סעיף 2 (ב)(1) לחוק ההגבלים. הבחנה בין הסדר כובל אופקי לאנכי: הבחנה מקובלת היא בין הסדרים "אופקיים", אשר הצדדים להם מתחרים בשוק מסוים, לבין הסדרים "אנכיים", הנעשים בין יצרן למשווק או מפיץ. קיימת גישה לפיה הסדרים אופקיים, פגיעתם בתחרות חמורה יותר, בהשוואה להסדרים אנכיים. לפיכך, ראוי להוציא הסדרים אנכיים מתחולת החזקות החלוטות הקבועות בסעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים, ולהותיר את תחולתן על הסדרים אופקיים בלבד (רע"א 6233/02 אקסטל בע"מ נ' קאלמא ווי תעשיה). אין חולק כי הסדר המוסכים אינו הסדר כובל אופקי. טענה מעין זו לא נטענה על-ידי התובעים, ולראיה הוגשה תביעה רק כנגד חברת ביטוח אחת, ולא כנגד כל חברות הביטוח. לפיכך, הגישה לבחינתו של הסדר המוסכים הינה מקלה יותר. סיכומו של דבר, לא הוכח בהליך זה קיומו של חשש סביר לפגיעה בתחרות או בציבור עקב הסדר המוסכים, ולא הוכח כי הסדר המוסכים עולה כדי הסדר כובל האסור על-פי הוראות חוק ההגבלים העסקיים. לפיכך, לא היה צורך בקבלת אישור בית הדין להגבלים עסקיים במקרה דנן. טוענים התובעים כי בהיותם מוסכים העוסקים בתיקון כלי רכב לאחר תאונה, בתחום של פחחות וצבע, נפגעים הם מהסדר המוסכים של הנתבעות. לטענתם, נגרמה פגיעה אנושה לעסקיהם ומספר לקוחותיהם צנח. מוסכים אלו הגיעו, לטענתם, למצב כלכלי קשה, עד כדי סכנת התמוטטות. עוד טוענים הם, כי נפגעת זכותם לעיסוק באופן תחרותי ופתוח, זכות הנגזרת מזכות היסוד לחופש העיסוק. בית המשפט קובע כי לא הובאו ראיות שמכוחן ניתן להגיע למסקנה כי הכנסותיהם של התובעים נפגעו באופן המתואר על ידם. התובעים לא הצליחו להוכיח קשר סיבתי בין הסדר המוסכים לבין הנזק הנטען על ידם. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שהסדר המוסכים פתוח בפני כל מוסך העומד בתנאי הסף שנקבעו (ואכן מאות מוסכים הצטרפו להסדר), ההסדר לא פוגע בתחרות, וחלקו של ההסדר בשוק הרלוונטי הוא מזערי. חשוב להדגיש כי מטרת דיני ההגבלים העסקיים היא הגנה על התחרות ולא המתחרים (ה"ע 9/99 אמנה (תש"י) חברה נ' הממונה על ההגבלים העסקיים). גם אם כתוצאה מקיומו של הסדר המוסכים עולה חשש לפגיעה במתחרים אין בו כדי לגלות חשש לפגיעה בתחרות. במקרה דנן התובעים מתלוננים בדיוק על התופעה ההפוכה, והיא הורדת המחירים ושיפור השירות עבור הצרכנים. התביעה נדחתה התובעים ישלמו לנתבעות הוצאות בסך 25,000 ש"ח