אורי קומלוש עבד כמבלטן בחברת א.א. גדסי תבניות בע"מ. עם הגיעו לגימלאות, הוא המשיך לעבוד בחברה בהיקף משרה נמוך.

באפריל 2004, פוטר קומלוש מעבודתו בנימוק של ירידה בנפח העבודה במפעל שבעקבותיה הוחלט לצמצם את מצבת כח האדם. הוא הגיש תביעה לבית הדין לעבודה בתל אביב בטענה כי הרקע לפיטוריו לא היה כאמור במכתב הפיטורים, אלא נבע מפרשה שהחלה מספר חודשים לפני כן, כאשר התקבל לעבודה עובד חדש שהיה "מעשן בשרשרת". קומלוש טען כי העובד החדש נהג לעשן סיגריות תוך כדי העבודה, בתוך המפעל, בסמוך למקום הימצאו של התובע, ולא נענה לבקשותיו ובקשות העובדים האחרים לעשן במרפסת החיצונית.

לטענתו, העישון במפעל גרם לו לסבל רב – לקשיי נשימה, לשיעולים מטרידים ולהתעטשויות, כמו גם לרגישות רבה לריח הסיגריות החריף. בנוסף, גם בעלי החברה הממונה עליו, לא בא לעזרו, ואף גרוע מכך: הוא סגר את שני החלונות בהם נהג קומלוש להיעזר על מנת להקל על סבלו מעשן הסיגריות; הוא אסר על העובדים לפתוח את דלת המפעל על מנת לאווררו; ולאחר זמן מה, הוא אף כינס את כל עובדי המפעל והודיע להם כי הם רשאים לעשן היכן שירצו. לפיכך, הגיש קומלוש תלונה במשרד הבריאות על המתרחש במפעל. מיד עם סיום שיחת הטלפון עם משרד הבריאות קיבל את מכתב הפיטורים.

ביהמ"ש קבע כי המניע לפיטוריו של קומלוש לא היה כאמור במכתב הפיטורים, קרי אותה "ירידה בנפח העבודה במפעל", אלא נבע מהסכסוך שנתגלע בין התובע ובין עובדיה המעשנים של החברה, אשר שיאו אירע ביום בו התלונן במשרד הבריאות על המתרחש במפעל.

אין חולק כי המצב אשר נוצר במפעל בעקבות העובדה שחלק מן העובדים עישנו בתוככי המפעל, ללא הגבלה, היה בלתי נסבל. בדיוק למטרה של מניעת מצב זה נרתם המחוקק, כשחוקק את חוק איסור העישון במקומות ציבוריים.

המסקנה הנובעת מכך היא כי פיטוריו של קומלוש היו שלא כדין. בית המשפט קבע כי החברה תשלם לו פיצוי בסך כולל של 40,524 ש"ח והוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח.