אסור לפטר עובד בגלל שהתלונן על עישון פאסיבי

בית המשפט קובע כי עובד ש"העז" להתלונן במשרד הבריאות על עישון במקום עבודתו ופוטר בעקבות תלונתו, זכאי לפיצוי בשל פיטורים שלא כדין
סיגל ברנע |

אורי קומלוש עבד כמבלטן בחברת א.א. גדסי תבניות בע"מ. עם הגיעו לגימלאות, הוא המשיך לעבוד בחברה בהיקף משרה נמוך.

באפריל 2004, פוטר קומלוש מעבודתו בנימוק של ירידה בנפח העבודה במפעל שבעקבותיה הוחלט לצמצם את מצבת כח האדם. הוא הגיש תביעה לבית הדין לעבודה בתל אביב בטענה כי הרקע לפיטוריו לא היה כאמור במכתב הפיטורים, אלא נבע מפרשה שהחלה מספר חודשים לפני כן, כאשר התקבל לעבודה עובד חדש שהיה "מעשן בשרשרת". קומלוש טען כי העובד החדש נהג לעשן סיגריות תוך כדי העבודה, בתוך המפעל, בסמוך למקום הימצאו של התובע, ולא נענה לבקשותיו ובקשות העובדים האחרים לעשן במרפסת החיצונית.

לטענתו, העישון במפעל גרם לו לסבל רב – לקשיי נשימה, לשיעולים מטרידים ולהתעטשויות, כמו גם לרגישות רבה לריח הסיגריות החריף. בנוסף, גם בעלי החברה הממונה עליו, לא בא לעזרו, ואף גרוע מכך: הוא סגר את שני החלונות בהם נהג קומלוש להיעזר על מנת להקל על סבלו מעשן הסיגריות; הוא אסר על העובדים לפתוח את דלת המפעל על מנת לאווררו; ולאחר זמן מה, הוא אף כינס את כל עובדי המפעל והודיע להם כי הם רשאים לעשן היכן שירצו. לפיכך, הגיש קומלוש תלונה במשרד הבריאות על המתרחש במפעל. מיד עם סיום שיחת הטלפון עם משרד הבריאות קיבל את מכתב הפיטורים.

ביהמ"ש קבע כי המניע לפיטוריו של קומלוש לא היה כאמור במכתב הפיטורים, קרי אותה "ירידה בנפח העבודה במפעל", אלא נבע מהסכסוך שנתגלע בין התובע ובין עובדיה המעשנים של החברה, אשר שיאו אירע ביום בו התלונן במשרד הבריאות על המתרחש במפעל.

אין חולק כי המצב אשר נוצר במפעל בעקבות העובדה שחלק מן העובדים עישנו בתוככי המפעל, ללא הגבלה, היה בלתי נסבל. בדיוק למטרה של מניעת מצב זה נרתם המחוקק, כשחוקק את חוק איסור העישון במקומות ציבוריים.

המסקנה הנובעת מכך היא כי פיטוריו של קומלוש היו שלא כדין. בית המשפט קבע כי החברה תשלם לו פיצוי בסך כולל של 40,524 ש"ח והוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
נשיא צרפת מקרון
צילום: איי.פי

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?

מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים

משה כסיף |

שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.

הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי,  בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.

מדינה על הנייר, כיבוש במציאות

הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.

הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.

ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.