במסגרת התביעה בה עסקה השופטת ענת אלפסי, פושט רגל בעל חובות של 8 מיליון שקל, תבע את בת זוגתו לשעבר וטען כי הוא זכאי למחצית מדירתה בשל הקשר הזוגי שניהלו בעבר. התובע ביקש מבית המשפט להורות על שיתוף בנכסים, בזכויות ובחובות שנצברו בתקופת חייו המשותפים עם בת זוגתו לשעבר, ללא נישואין. מנגד טענה הנתבעת כי התובע הוליך אותה שולל במסגרת חייהם המשותפים הקצרים, בהם שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת, למעט השימוש שעשה בחשבונות הבנק שלה בשל היותו שקוע בחובות כבדים.

תחילתו של הסיפור, בשנת 2012, אז הכירו בני הזוג, כאשר לכל אחד מהם יש ילדים ממערכת יחסים זוגית קודמת. האישה עסקה בהוראה, בעוד האיש עסק בעבודות בניה. בני הזוג התגוררו יחדיו בדירתה השכורה של הנתבעת.

בתחילת שנת 2013 הגישו שני הצדדים הצעות לרכישת דירה מכונס נכסים. ביוני 2013 נחתם הסכם לרכישת דירה לפיו בת הזוג תהיה זו שתרכוש את הדירה במחיר המוסכם על כונס הנכסים,  היא אכן רכשה את הדירה, בין היתר באמצעות כספים שחסכה ובאמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא, כאשר היא הלווה העיקרית בה ואחיה משמש ערב.

במהלך שנת 2014 בני הזוג עברו להתגורר בדירה, אך בסוף אותה שנה חייהם המשותפים עלו על שרטון, ובדצמבר 2014 יצא התובע מהדירה. באוגוסט 2015 נפרדו, לאחר מספר חדשים חזרו להיפגש ולבסוף נפרדו סופית.

• חוסכים לפנסיה, אבל אין להם דירה: למה לא לאפשר פדיון מהפנסיה למטרת רכישת דירה?
• איפה תמצאו דירה בפחות מ-2 מיליון שקל?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

דירה באשדוד. צילום גוגל מאפ

דורש חצי מהנכסים

בחודש יולי בשנת 2019, מעל ארבע שנים לאחר פרידתם, הגיש האיש כתב תביעה כנגד האישה, בת זוגתו לשעבר בו טען כי דירת המגורים שלה היא בעצם דירה משותפת, כאשר העסק אותו ניהל מימן את חייהם המשותפים. לפיכך טען כי עליו לקבל מחצית שווי דירת המגורים, מחצית דמי שימוש עבור יחידת הדיור הסמוכה לה, וכן מחצית שווי מכוניתה, מחצית כספים שיצאו מחשבון העסק לחשבונותיה או לחשבונות אחיה ובנוסף לכך גם מחצית מהכספים שקיבלה עבור העסק ולא הפקידה בחשבון הבנק של העסק. בנוסף טען כי הוא זכאי למחצית הדירה מכח הלכת השיתוף.

התובע טען כי הוא והנתבעת בת זוגתו לשעבר, ניהלו חיים משותפים מיוני 2012 ועד דצמבר 2014, כשנתיים וחצי. לטענתו, לאחר פרידתם חזרו לעמוד בקשר לסירוגין עד לפרידתם המוחלטת בסוף שנת 2018. לטענתו, הנתבעת עבדה כגננת, בעוד הוא ניהל עסק מכניס בענף הבניה. לצורך ניהול העסק ומימון חייהם המשותפים, הקימו יחד עסק בענף הבניה ושמו "פלוני בנייה ויזמות". את העסק ואת החשבון בו התנהל רשמו בבעלות הנתבעת בשל מגבלות שהוטלו עליו ומשיקולי תכנון מס.

• כללי הבית: המדריך המלא להישרדות (והצלחה) בבית המשפט
• חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

לטענתו, בשנת 2013 רכשו דירה מכונס נכסים תמורת 1,080,000 שקל, כאשר בהסכמת שניהם הדירה נרכשה בבעלות בת הזוג, אך מקורות המימון היו משותפים. כספי עסק הבניה שלו מימנו הסכום הראשוני של 90,000 שקל שהופקדו בחשבון בת הזוג לשם התשלום,  בנוסף נטלו הלוואה מובטחת במשכנתא של 685,000 שקל, כאשר ההחזר החודשי עמד על 4,000 שקל. בנוסף נטלו במשותף הלוואה של 280,000 מגורם שלישי.

התובע טען כי בני הזוג השקיעו 300,000 שקל בשיפוץ הדירה ורכשו במשותף ריהוט בסכום של כ-100,000 שקל. וכי כל הסכומים שולמו מכספי העסק שהוזרמו לחשבונותיה של הנתבעת. בנוסף טען לאחר פרידתם הנתבעת ניהלה מולו מו"מ באמצעות בן זוגה החדש, על מנת לבחון אפשרות לרכשו ממנו חלקו בדירה תמורת 120,000 שקל ואף תמורת 250,000 שקל. לטענתו, מו"מ זה מלמד על כך שהנתבעת מודה בקיום שיתוף בדירה.

התובע טען גם כי מחשבון העסק שולמו ההוצאות הנדרשות לעסק וכן שולמו הוצאות הכלכלה של שניהם, כאשר במקביל הנתבעת חסכה לעצמה מלוא משכורתה כגננת בעיריית ראשל"צ. גם שכר הדירה שולם מחשבון העסק וגם ההוצאות בכרטיס האשראי שלה, לרבות עבור עצמה ועבור ילדיה, כמו גם הוצאות עבור בילויים משותפים של בני הזוג, כגון נופש וכיוצא באלה, הוצאות עבור דלק ועבור שיפוץ הבית כגון רכישת מזרון, מוצרי חשמל, דלתות וריהוט.

לטענתו, הוא היה זה שעמד בקשר עם מבצעי השיפוץ בדירה ודאג להכשיר יחידת דיור נוספת העומדת להשכרה. כאשר ההכנסות מיחידת הדיור עומדות על 2,500 שקל בחודש, ומשמשות למימון חלקי של ההלוואה המובטחת במשכנתא. בגין הכנסות אלה דורש ממנה לשלם לו דמי שכירות ראויים ממועד הפירוד בינואר 2015.

הוליך אותה שולל 

בת הזוג לשעבר הנתבעת טענה כי מדובר באדם שהיה בן זוגה בעבר והוליך אותה שולל כאשר בדיעבד התברר לה כי היה שקוע בחובות כבדים. לטענתה מדובר בדירת מגורים שלה, הרשומה בבעלותה ומומנה על ידה באופן מלא, לרבות כל המיטלטלין ויחידת הדיור, כאשר את המכונית רכשה ממקורותיה שלה.

כמו כן טענה כי בנוגע לעסק, היה זה התובע שדרש ממנה לאפשר לו לרשום את העסק בבעלותה ולנהל את ענייניו הכספים באמצעות חשבון בנק שיירשם על שמה, לפני שידעה כי יש לו חובות, הוא שכנע אותה עלשות כן וטען בפניה כי הדבר יהיה מוצלח יותר משיקולי "תכנון מס". רק בדיעבד התחוור לה כי היה שקוע בחובות, בגינם ננקטו הליכים גם כלפיה. בכספים שהגיעו השתמשה על מנת לפרוע את חובות העסק הכושל שניהל התובע. ולכן אין כל הצדקה לדרוש ממנה דבר.

לטענתה היא נפלה קורבן למעשה תרמית והונאה של התובע, הן כלפיה והן כלפי המדינה במסגרת הליכי פשיטת הרגל בהם נקט. עוד טוענת כי מערכת היחסים ביניהם היתה קצרה ביותר, החלה ביוני 2012 והסתיימה בדצמבר 2014, כך שלא ניתן להחיל עליהם את הכללים החלים על ידועים בציבור.

באשר לדירה, טענה כי מדובר בדירה שלה בלבד, אותה רכשה ממקורות כספיים שהיו לה לפני למערכת היחסים עם התובע והשייכים רק לה. טוענת כי הסכום הראשוני עבור הדירה של 400,000 שקל שולם ממקורותיה שלה, אותם קיבלה במסגרת גירושיה מבעלה הקודם, בצירוף כספים שחסכה.

השופטת ענת אלפסי. צילום הרשות השופטת​

 

לקחה הלוואה לבד

כמו כן הסבירה כי לשם הרכישה נטלה הלוואה מובטחת במשכנתא של 685,000 שקל, כלווה יחידה ופרעה מלוא התשלומים החודשיים ממקורותיה שלה. לדבריה, מקורות הכנסתה היו עבודתה כגננת, כאשר בתחילה שכרה עמד על 3,800 שקל לחודש, אך בהמשך עלה ועמד על 7,800 שקל לחודש. בנוסף קיבלה דמי מזונות עבור ילדיה מנישואיה הקודמים בגובה 1,200 שקל לחודש.

לטענתה, תשלום נוסף עבור הדירה נעשה באמצעות הלוואה שנטלו מגורם שלישי, שהגיש כנגדם תביעה, בפסק הדין נקבע כי על כל אחד מהם לפרוע מחצית הסכום וכך עשתה. במסגרת זו,  שילמה לו ישירות 23,000 שקל וכן סכום של 138,000 שקל אשר שולמו במלואם ע"י אביה.

באשר לעסק, הסבירה הנתבעת, כי מדובר בעסקו של התובע, אותו ביקש לנהל באמצעותה והיא נעתרה לו. בדיעבד התחוור לה כי התובע שקוע בחובות רבים, דבר שגרר גם אותה להתמודדות עם החובות הללו. עסק זה לא שימש למחייתם, הכנסותיו שימשו בעיקר אותו, כאשר לאחר כל פעם בה הפקיד כספים לחשבונו, היה מיד מורה לה למשוך עבורו הכספים במזומן.

לטענתה, כאשר מדובר במערכת יחסים קצרה, תחולתה של הלכת השיתוף מצטמצמת, כאשר על התובע נטל כבד יותר על מנת להוכיח כוונת שיתוף לרבות לגבי דירת המגורים הרשומה בבעלותה ואותה מימנה ממקורותיה, והוא לא עמד בנטל הנדרש. בנוסף טענה כי במהלך חייהם המשותפים הקצרים לא צברו דבר, שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת ורק לאור הטעייתו כלפיה נרשם העסק על שמה.

 דין התביעה להידחות

השופטת ענת אלפסי ציינה כי דין התביעה להידחות "הן בשל ספק בדבר היות הצדדים ידועים בציבור והן בשל העדר תחולת הלכת השיתוף על הנכסים מושא התובענה. בנוסף, טענתו של התובע בדבר תרומתו לרכישת הדירה מעוררת קושי רב שעה שהתברר כי הצהיר הצהרות שונות לחלוטין בהליך פשיטת הרגל, בה הצהיר כי חובותיו עולים על 8 מיליון שקל ונוצרו שנים רבות טרם החיים המשותפים".

הלכת השיתוף, כידוע, חלה רק על ידועים בציבור, כאשר השיתוף יחול רק ביחס לנכסים לגביהם הוכחה כוונת שיתוף.  השופטת ציינה כי במקרה שלפנינו, התובע כלל לא נקט בביטוי "ידועים בציבור". כל טענתו היא כי מדובר היה ב "בני זוג". 

השופטת ציינה כי הנתבעת טענה כי מדובר היה בקשר קצר ביותר, ללא ילדים משותפים, אשר בסופו של דבר התגלה כקשר אשר מטרתו היחידה היא להוציא ממנה כספים שלא כדין.

השופטת אלפסי ציינה כי "מן הבחינה הפרוצדורלית, בהעדר טענה קונקרטית לגבי היות הצדדים ידועים בציבור בכתב התביעה ובהעדר טענה קונקרטית בסיכומים, ניתן היה לומר כי אין מקום לדון בעניין זה. עוד ניתן היה לומר בהעדר טענה קונקרטית להיותם ידועים בציבור נשמטת הקרקע לגבי הטענה בדבר תחולת הלכת השיתוף". 

השופטת ציינה כי מהבחינה המשפטית, על מנת להוכיח היותם של צדדים כידועים בציבור, יש להוכיח קיום משק בית משותף תחת קורת גג אחת למשך תקופה ממושכת בת שנים ארוכות, בדומה למצב הדברים השורר בין בני זוג נשואים. "מהבחינה העובדתית, במקרה שלפנינו, עולה כי הצדדים התגוררו יחדיו כשנתיים וחצי בלבד, מאמצע 2012 ועד סוף 2014, ללא ילדים משותפים, כאשר התובע הסתיר דבר היותו שקוע בחובות בגובה 8 מיליון שקל, אפשר כי אילו נתון זה היה ידוע לנתבעת, לא היתה מעוניינת לקשור גורלה בגורלו".

השופטת קבעה כי "ספק רב האם הצדדים אכן עונים להגדרת "ידועים בציבור" באופן המחיל עליהם את הלכת השיתוף". השופטת קבעה כי "לצדדים לא היתה כל כוונת שיתוף לגבי הדירה. מדובר בדירה שנרכשה על ידי האישה ועבורה, בין השאר בשל היותו של התובע פושט רגל אשר צבר חובות בסכום העולה על 8 מיליון שקל.  בהסכם רכישת הדירה מצויין שמה של הנתבעת בלבד, ללא כל אזכור לגבי שמו של התובע. 

בנוסף, צינה השופטת כי תקופת החיים המשותפים בדירה זו באשדוד ארכה שלושה חדשים בלבד. כמו כן, מימון רכישת הדירה בסכום של 1,055,000 שקל, כמצויין בהסכם המכר, שולם ברובו המכריע על ידי הנתבעת.

השופטת קבעה כי "טענת התובע לפיה העסק שימש למימון החיים המשותפים, על יסוד פירוט הפעולות בכרטיס האשראי לפיהם החשבון שימש גם לצורך תשלום שכר דירה עבור רכישות המיועדות לילדים, היא טענה המעוררת קושי. במסגרת חקירתה הנגדית התובעת אמנם הודתה בכך ששכר הדירה מומן מחשבון העסק, אך לא מעבר לכך. מאליו מובן כי עניין זה אינו יוצר שיתוף, אלא לכל הפחות השתתפות מסויימת של התובע בעול המוטל על הנתבעת. התשלום הנוסף באמצעות ההלוואה מאת הגורם השלישי, אף הוא מומן על ידי הנתבעת". 

 הנתבעת מימנה לבדה את רכישת הדירה

השופטת קבעה כי "הנתבעת מימנה את כלל התשלומים עבור הדירה בסכום של 1,055,000 שקל, ועוד 23,000 שקל בגין החוב לגורם השלישי מטעם העסק, בעוד התובע לא שילם דבר עבור הדירה".

השופטת ציינה כי "טענת התובע לפיה מימן יחד עם הנתבעת את רכישת הדירה מתוך העסק שניהל, עומדת בסתירה מוחלטת לנתונים העולים מהליך פשיטת הרגל אשר פתח במקביל להגשת תובענה זו. בבקשה לפשיטת רגל משנת 2019 טען האיש עצמו כי חובותיו עומדים על 8,175,255 שקל כאשר רובם ככולם נוצרו טרם החיים המשותפים.

"מדובר בחובות אשר נוצרו, ככל הנראה, תוך כדי ניהול עסק קודם, אשר לאחר כישלונו פתח האיש את העסק שאליו ניסה (והצליח) לצרף את הנתבעת, שהאמינה לכל שסיפר לה, והסכימה לתת את שמה מתוך אמון באיש שגרם לה להאמין בו".

השופטת תמהה "האם אדם אשר חובותיו עולים על 8 מיליון שקל מסוגל לתרום כספים לטובת הקופה המשותפת? התשובה לכך היא בשלילה. אם היתה בידו יכולת פירעון היה עליו לפרוע חובותיו לנושים. אם רכש דירה לפני שסילק חובותיו, פעל שלא כדין. כך או אחרת, משעה שטען בהליך פשיטת הרגל כי הוא חסר כל, חלים עליו כללי "ההשתק השיפוטי" אשר אינם מאפשרים קבלת טענה סותרת בהליך אחר". 

 "ניהול מו"מ אינו מלמד על דבר"

השופטת הוסיפה כי "טענת התובע לפיה בן זוגה הקודם של הנתבעת ניהל מולו מו"מ לגבי הסכום שתשלם לו עבור חלקה בדירה, לאו טענה היא. עדותו של בן הזוג האמור בעניין זה היא מגמתית, הואיל וגם הוא ניסה להוציא כספים מאותה נתבעת. בנוסף לאמור, ניהול מו"מ אינו מלמד על דבר. אפשר כי הדבר נעשה בשל כך לחץ זה או אחר שהפעיל מי מהצדדים על רעהו, דבר העולה בקנה אחד עם התנהלותו של התובע כאדם השקוע בחובות ואף על פי כן גורר את בת זוגו לחובות נוספים".

השופטת דחתה את טענת התובע לגבי השקעה כספית בשיפוץ הדירה וברכישת ריהוט, משום "שאינה נתמכת באסמכתאות ולכן אין כל מקום לקבלה".

השופטת אלפסי ציינה כי "באשר לכספים, עקרונית, טענות התובע כלפי הנתבעת לגבי ההתנהלות הכספית בחשבון הבנק של העסק אותו אילץ אותה לפתוח במקומו, מעוררת קושי רב. משעה שבחר האיש להסתיר זהותו ולהתחבא מאחורי זהותה של הנתבעת, אין לו להלין אלא על עצמו ולשאת בתוצאות בחירתו". השופטת דחתה את טענות התובע לגבי ההתנהלות הכספית של הנתבעת וקיבלה את טענות הנתבעת באשר לפעולותיה הכספיות.

השופטת דחתה גם את טענות התובע בנוגע לכלי הרכב, כאשר לפי הנתונים, "הנתבעת רכשה מכונית קאיה פיקאנטו, אך אין כל אינדיקציה לכך שמדובר במכונית אשר היתה לגביה כוונת שיתוף.  עיון בבקשה לפשיטת רגל, מעלה כי גם התובע היה בעל מכונית, כך שיש להניח כי כל אחד מהם רכש מכונית ממקורותיו. לפיכך אין מקום להשית עליה חיוב בעניין זה".

השופטת דחתה גם את טענות התובע לקבלת  דמי שימוש ראויים, משום "העובדה שמדובר בדירה הנמצאת בעלות הנתבעת, כוכן משום שהאיש עזב את הדיר מרצונו, כך שבכל מקרה על פי הלכת זרקא  אין יסוד לטענותיו".

השופטת אלפסי קבעה כי "האיש גרם לאישה לחוש כי ראויה לאמונו, אך לא כך הדבר. הדירה שרכשה נמצאת בבעלותה שלה. הטענות הכספיות הנוספות בדבר הוצאת כספים דינן להידחות".