בבחינה חוזרת למבחן התיאוריה שנערך במשרד הרישוי בירושלים בדצמבר 2019, התגלתה פרשה מורכבת שבמרכזה ניסיון התחזות וניסיון לקבלת דבר במרמה. בסופה של דרך משפטית ארוכה ומתפתלת, קבע בית משפט השלום בירושלים כי אין בראיות שהוצגו בפניו כדי לבסס הרשעה בפלילים נגד אחד משני האחים שהועמדו לדין בפרשה - וזיכה את הנאשם הראשון, דניאל גולדנברג, מחמת הספק.

הפרשה נחשפה כשנמצא כי אדם עבר בהצלחה את בחינת התיאוריה לנהיגה תוך שימוש בפרטים ובטופס הירוק של אחיו, נתנאל גולדנברג, שבפועל כלל לא נבחן באותו היום, ואף נכשל כמה פעמים קודם לכן. לפי כתב האישום שהגישה המדינה, היה זה דניאל שהתחזה לנתנאל ונבחן תחת שמו, תוך שהוא מציג את טופס הבקשה של אחיו הכולל את פרטיו ואת תמונתו. לטענת המדינה, דניאל הגיע אל משרד הרישוי, הציג את הטופס, עבר את תהליך ההזדהות ונבחן, כך שבסופו של דבר נרשם נתנאל כמי שעבר את הבחינה בהצלחה אף שלא נכח בה כלל.

המאשימה טענה כי המניע למעשה ברור - סיוע לאח שנכשל שוב ושוב בבחינה - וכי ניתן לזהות בנקל שהאדם המצולם בטופס הבחינה, תמונה שסומנה כת/2, הוא דניאל גולדנברג, האדם שישב מולה באולם המשפט. אך לאורך הדרך נתקלו התובעים בשורת קשיים ראייתיים, ובניסיון שלא צלח לשנות את מבנה המשפט כדי לשפר את עמדת המדינה מול הנאשם.

התיק החל באישום משותף - והתפצל בהמשך

התיק נפתח תחילה באישום משותף לשני האחים. אלא שזמן קצר לאחר דיון גישור שנערך בינואר 2023, הגישה המדינה בקשה להפרדת האישומים, בקשה שלדברי בית המשפט הוגשה על רקע מודעות לקשיים ראייתיים שנחשפו במהלכי המשא ומתן ולא נועדה, כפי שטענה המדינה, לייעול ההליך. השופט יהושע צימרמן דחה את הבקשה וקבע בפסק הדין שפורסם כי, "לא מצאתי סיבה שלא לקבל את דברי הסנגור שהינם סבירים ומשתלבים עם מהלך העניינים", והוסיף כי התנהלות המדינה, שלא חזרה כלל לבקשה במשך כשנה, מצביעה על חולשת הטיעון.

• התחזה לדייל, טס עשרות פעמים - ועכשיו הוא עלול לבלות שלושה עשורים בכלא
• פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא דירקטור - ושיש לו חובות
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

כשמשפטם של שני האחים הגיע לשלב ההוכחות, היה זה אחיו של דניאל, נתנאל, שהודה במיוחס לו בהסדר טיעון, וההליך בעניינו הועבר לשירות המבחן. המדינה ביקשה להשהות את משפטו של דניאל עד לסיום ההליך בעניינו של נתנאל, כדי שתוכל להעיד אותו כעד תביעה נגד אחיו. גם בקשה זו נדחתה. בית המשפט קבע כי מדובר בבקשה שתביא לעיכוב ממושך בהליך ושמדובר בניסיון נוסף "לאפשר להעיד את נאשם 2 כנגד הנאשם והפעם בחסות ההמתנה לסיום משפטו".

בנקודה זו, בפני בית המשפט נותרו למעשה שני עדים בלבד: מנהלת אתר הבחינות, הילדה כהן, ויפתח דויטש, גובה הודעתו של הנאשם. כהן העידה על הליך הבחינה, כפי שהתנהל במועד האירוע, אך הודתה כי לא נכחה ביום המדובר. על פי עדותה, התהליך כלל הצגת הטופס הירוק, צילום הנבחן וביצוע הבחינה, אך הודתה כי אין לה ידע טכנולוגי במערכות המחשוב הקשורות בהליך, ואף לא ידעה להסביר מדוע הופסקו הצילומים בשלב מסוים.

המחלוקת המרכזית התמקדה בזיהויו של האדם המצולם בתמונה ת/2. המדינה ביקשה להסתמך על זיהוי חזותי בלבד - טביעת עינו של בית המשפט - ללא ראיה תומכת, אך השופט צימרמן הביע ספק באשר לתוקפו של כלי זה במקרה זה: "על בית המשפט להיזהר זהירות רבה בטרם יעשה שימוש באופן זיהוי זה", ציין, והוסיף כי אין המדובר באותם מקרים חריגים בהם ניתן להרשיע על סמך השוואת תמונות בלבד.

• מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
• סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית

כמו כן, בית המשפט ציין כי התמונה ת/2 כלל לא נושאת תאריך או כל פרט הקושר אותה ישירות לאותו יום מבחן או לטופס של נתנאל. המסמכים שהוגשו, ובראשם טופס ת/1 (הטופס הירוק), הפקת התמונה והנתונים מן המחשב (ת/3), אינם מלווים בתיעוד כלשהו על פעולות שהובילו להוצאתם, ואף לא צורף מזכר מתעד, כנהוג בעבודת משטרה. "הילדה עצמה מסרה בעדותה כי יש 'פספוסים' והבהירה בהמשך 'פספוסים של בני אדם ולא של המערכת'", נכתב בפסק הדין, תוך הדגשה כי אין לדעת אם לא נפלה טעות אנוש חמורה בעת הפקת החומר.

הפקידה שהיתה במקום לא נחקרה

השופט אף ציין מספר כשלים חקירתיים מהותיים. כך למשל, הפקידה שהיתה במקום ביום הבחינה, ושהייתה אחראית על זיהוי הנבחן, כלל לא נחקרה, למרות שלדברי הילדה כהן, זהות אותה פקידה הייתה ידועה בזמן אמת. גם מצלמות האבטחה באתר לא נבדקו, ולדברי בית המשפט, מדובר ב"כשל ראייתי משמעותי", שכן צילומי אבטחה עשויים היו להכריע בשאלה האם אכן היה זה דניאל שנכח באתר הבחינה.

המדינה ניסתה לטעון כי העובדה שדניאל בחר שלא להעיד במשפטו, יכולה להיחשב כנקודה לחובתו, אך גם טענה זו לא התקבלה. "הימנעות נאשם מלהעיד מהווה תוספת ראייתית מקום בו יש ראיות כנגדו ואילו במקרה שלפנינו אין כל ראיה המלמדת מעבר לכל ספק סביר אודות אשמת הנאשם", כתב השופט, והבהיר כי שתיקתו של הנאשם לא יכולה להיחשב כראיה מרשיעה כשלעצמה.

לאור כל האמור, קבע בית המשפט: "לנוכח כל האמור אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו וזאת מחמת הספק". בזאת הסתיים משפט שהחל באירוע לכאורה פשוט של התחזות בבחינת תיאוריה, אך נמשך חמש שנים, והסתיים בזיכוי מהדהד בשל חולשת הראיות, כשלים חקירתיים וספקות שלא הוסרו.

השופט לא פסל את האפשרות שאכן התרחש ניסיון התחזות, אך קבע כי לא ניתן לקבוע "מעבר לכל ספק סביר" כי האדם שנבחן במקום נתנאל הוא אכן אחיו דניאל. דווקא בשל פשטות ההליך והכלים הזמינים שהיו אמורים לעמוד לרשות החוקרים - התיק התהפך לרעת המדינה, שבסופו של יום לא הצליחה להוכיח את המיוחס לנאשם.

האם העובדה שנאשם 2 הודה באשמה משפיעה על התוצאה בעניינו של נאשם 1?

לכאורה, הודאה של אחיו של דניאל, שהואשם בכך שהתחזו אליו, אמורה היתה לחזק את טענות המדינה, במיוחד אם נאשם 2 היה מוכן להעיד. אך בפועל, ההליך בעניינו טרם הסתיים, והוא לא העיד נגד אחיו. בית המשפט הדגיש שאין להרשיע נאשם על בסיס ראיות חסרות או הצהרות כלליות, והודה שבלא עדות חיה ותומכת, אין בידי המאשימה די ראיות כדי להוכיח את האישום כלפי נאשם 1.

מדוע לא בוצעה חקירה של הפקידה שהייתה נוכחת בעת הבחינה?

זו שאלה שנותרה פתוחה בפסק הדין. השופט ציין כי הילדה כהן ידעה מי היתה הפקידה באותו היום, אך משום מה לא נעשה מאמץ לזמן אותה או לגבות ממנה עדות. מדובר בפעולה בסיסית שיכלה לשפוך אור על הזיהוי – אולי אף להכריע אותו. מחדל זה מהווה כשלעצמו כשל ראייתי חמור, ובוודאי מחליש את טענות המדינה.

מה החשיבות של מצלמות האבטחה באתר הבחינות, ומדוע אי בדיקתן מהווה מחדל?

אם במקום היו מצלמות אבטחה שתיעדו את הנכנסים, ייתכן שניתן היה להפיק מהן תמונה חדה וברורה של האדם שהגיע ביום הבחינה. הדבר היה יכול לאשש או לשלול באופן ודאי את גרסתו של הנאשם. העובדה שגורמי החקירה לא טרחו לבדוק את קיומן או לבקש תיעוד מאותם מצלמות פוגעת באמינות התיק.

האם ניתן להרשיע נאשם על סמך השוואה בין שתי תמונות בלבד?

במקרים חריגים מאוד כן, אך הפסיקה קובעת שזיהוי ויזואלי בלבד באמצעות עיניו של השופט, ללא חוות דעת מומחה או חיזוקים חיצוניים, הוא כלי בעייתי מאוד, במיוחד כשמדובר באנשים בעלי קווי דמיון טבעיים, כמו אחים. במקרה הנוכחי, לא רק שלא היתה חוות דעת, אלא שהתמונה שהוגשה לא נשאה תאריך או סימן מזהה שמחבר אותה לאירוע המדובר.

כיצד התייחסה מערכת הבחינות של משרד התחבורה לביקורת שעלתה בפסק הדין?

העדה המרכזית, הילדה כהן, מסרה שהמערכת השתנתה מאז האירוע, ושכיום כבר לא מצלמים את הנבחנים. היא גם לא ידעה להסביר מדוע התקבלה החלטה זו. שינוי זה העלה תהיות נוספות לגבי טיב המערכת ותוקפה, שכן אם מדובר במנגנון מהותי שמסייע בזיהוי, מדוע הוחלט לוותר עליו? לא התקבלה תשובה ברורה.

האם ייתכן שהילדה כהן פעלה מתוך הנחה שגויה בעת הפקת המסמכים?

השופט לא טוען שהיא פעלה בחוסר תום לב, אך כן מעיר כי היעדר תיעוד של פעולותיה מהווה פגם. העובדה שהמסמכים הופקו לבקשת המשטרה כעבור זמן ממושך מהאירוע, ושאין מזכר מסודר המתעד את שלבי הפקתם, מעלה את החשש לטעויות אנוש. זוהי נקודה רגישה במיוחד כשמדובר בראיה יחידה כמעט בתיק.

כיצד התמודדה המאשימה עם הביקורת של בית המשפט?

המדינה ניסתה לטעון כי פעלה בהתאם לנוהל מקובל, למשל בהגשת כתב אישום משותף בתחילה ובבקשה להפרדת האישומים רק לאחר שנכשל המו"מ להסדר. אך בית המשפט לא שוכנע. הוא קבע כי ההליך כולו נראה כתמרון טקטי שנועד לשפר את מצב הראיות נגד הנאשם, ולא כהליך פרוצדורלי תמים.

מה הלקח המרכזי שעולה מהתיק מבחינה ראייתית?

אחת הנקודות החשובות שפסק הדין מדגיש היא שעל המדינה חלה החובה להביא ראיות מוצקות, מתועדות וניתנות לאימות, במיוחד כשמדובר באישומים פליליים המבוססים על זיהוי. אין די בתחושות בטן או בזיהוי חזותי לא מתועד. גם כשנסיבות המקרה מעוררות חשד, זה אינו מספיק להרשעה, אלא אם החשד מגובה בראיות של ממש.