למרות החובות של הבן הממשיך - המשק לא יימכר
בית המשפט קבע כי חייבים במסגרת הליך חדלות פירעון – בן ממשיך ואשתו – יפרעו את חובותיהם באמצעות תוכנית תשלומים רב-שנתית, במקום למכור את המשק החקלאי שבבעלותם. לדברי השופטת, מכיוון שהחייבים הסכימו לשלם את מלוא חובותיהם בפריסה מוסדרת, אין הכרח במימוש הנכס
בפסק דין שניתן באחרונה על ידי סגנית נשיאת בית משפט השלום בחיפה, השופטת איילת הוך-טל, נקבע כי חייבים במסגרת הליך חדלות פירעון – בן ממשיך ואשתו – יפרעו את חובותיהם באמצעות תוכנית תשלומים רב-שנתית, במקום למכור את המשק החקלאי שבבעלותם. מדובר בהחלטה יוצאת דופן, שכן לרוב במקרים דומים מחייבים בתי המשפט את החייבים למכור נכסים משמעותיים לצורך פירעון החובות.
החייבים נקלעו להליכי חדלות פירעון לאחר שנגד כל אחד מהם הוגשו תביעות חוב בסכומים משמעותיים. נגד הבעל הוגשו שלוש תביעות חוב בסכום כולל של 705,442 שקל, שמתוכן אושר סכום של 203,324 שקל בדין רגיל. נגד אשתו הוגשו תביעות חוב בסכום כולל של 469,693 שקל, שמתוכן אושר סכום של 149,316 שקל. מעבר לכך, בני הזוג חייבים ביחד סכום נוסף לבנק מזרחי טפחות, בהיקף של כ-300 אלף שקל, וכן חוב נוסף לבנק הפועלים בסכום כולל של 108,437 שקל.
התברר שהזוג ובתם גרים בשני מבנים שבשטח המשק
במהלך הדיונים התברר כי החייבים מחזיקים בנכס משמעותי – משק חקלאי במושב שזור, שנרשם על שמו של הבעל כבן ממשיך בירושה מאמו המנוחה. במשק קיימים שני מבני מגורים – באחד מהם מתגוררים בני הזוג ואילו בשני מתגוררת בתם – וכן שטחי גידול חקלאיים. במצב כזה, לרוב, נדרש בית המשפט להכריע אם למכור את המשק לצורך תשלום החובות, או להותירו בידי החייבים ולקבוע דרך חלופית לפירעון החוב.
במהלך ההליך, הומלץ על ידי הנאמן, עו"ד גאדי זועבי, כי לנוכח שווי הנכס – 2.8 מיליון שקל על פי שמאות – החייבים ישלמו את מלוא חובותיהם מתוך נכסי המשק. הנאמן הדגיש כי מדובר בנכס בעל ערך גבוה בהרבה מסך החובות המצטברים, ולכן ישנה אפשרות למכור אותו ולכסות את כל החובות - ואף להותיר סכום מסוים בידיהם של בני הזוג.
- בעל שליטה בחברה שקרסה ב-2014 ישלם את חובותיה
- הופחתו ריביות ונסגרו תיקים ב-1.45 מיליון ש' לחייב
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מנגד, החייבים ביקשו להימנע ככל האפשר ממימוש הנכס, והציעו במקום זאת לשלם את החוב בתשלומים ארוכי טווח. לצורך כך, הם פנו ליועץ משכנתאות וניסו לבדוק אפשרות לשעבוד זכויותיהם במשק כדי לקבל מימון לפירעון החובות. עם זאת, המאמצים לא נשאו פרי.
לבסוף, החייבים הציעו כי ישלמו לנושים דיבידנד מלא בתוספת הוצאות ההליך ושכר הנאמן, שבמסגרתו הם ישלימו לתוך קופת הפירעון סכום של 169,548 שקל (החייב) ו-112,344 שקל (החייבת), בפריסה ל-72 חודשים. הנאמן ובעלי התפקיד הסכימו לתוכנית, אך הותירו את סוגיית הפריסה להכרעתו של בית המשפט.
ניתן להסתפק בתוכנית פירעון רב שנתית
לאחר בחינת המקרה, קבעה השופטת הוך-טל כי ניתן להסתפק בתוכנית פירעון רב-שנתית, ולא לחייב את החייבים למכור את הנכס. היא הסבירה
את החלטה באמצעות כמה טיעונים מרכזיים:
- רגולציה על AI: איפה היא עומדת ומה מנסה ממשל טראמפ לקדם?
- מי האם - תורמת הביצית או זו שילדה את הילד?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
- המשק החקלאי מהווה בית מגורים לחייבים – מכירתו היתה עלולה לגרום להם לאובדן קורת גג ולפגיעה בלתי מידתית.
- הנכס הוא גם מקור פרנסה פוטנציאלי – המשק החקלאי משמש בחלקו לפעילות חקלאית, מה שעשוי לסייע לחייבים להשתקם כלכלית.
- תשלום מלא לנושים – מכיוון שהחייבים הסכימו לשלם את מלוא חובותיהם בפריסה מוסדרת, אין הכרח במימוש הנכס.
- רצון החייבים לשקם את עצמם – השופטת התרשמה כי החייבים מנסים להתמודד עם מצבם הכלכלי ולצאת לדרך חדשה.
בית המשפט הדגיש בפסק הדין שפורסם כי, "מתן האפשרות ליחידים לבצע את התשלום בפריסה בהחלט עדיף על פני מימוש הזכויות, בשים לב להגנות החלות על בית מגורים ולעובדה שהנחלה מהווה גם משענת כלכלית מסוימת לייצור הכנסה". עם זאת, השופטת ציינה כי אין מקום לאשר פריסה של 72 חודשים - כפי שביקשו החייבים, וכי יש להגביל את תקופת התשלומים ל-60 חודשים.
על פי ההחלטה, החייבים יידרשו לעמוד בתוכנית תשלומים קפדנית: הבעל ישלם 1,400 שקל בחודש למשך 60 חודשים, והיתרה תחולק לחמישה תשלומים שנתיים שישולמו עד תום כל אחת משנות התוכנית; ואילו האשה תשלם 1,300 שקל בחודש למשך 60 חודשים, כשגם במקרה זה היתרה תחולק לתשלומים
שנתיים. אם החייבים יבקשו להקדים תשלומים, יהיה עליהם להגיש בקשה לבית המשפט.
בית המשפט קבע גם כי אם החייבים יפרו את הוראות הצו, הנכס עלול להיות ממומש לצורך כיסוי יתרת החוב. בפסק הדין כי, "במקרה של אי עמידת היחידים בתכנית התשלומים,
לא יהיה מנוס ממימוש הזכויות".
בעקבות ההחלטה, הביעו החייבים שביעות רצון והודו לבית המשפט, על כך שאפשר להם לשמור על ביתם. הבעל אמר כי, "זה היה הפחד הכי גדול שלנו – לאבד את הבית. אנחנו מבינים את האחריות שלנו, ונעשה הכול כדי לעמוד בתשלומים". מנגד, הנושים הביעו מורת רוח מההחלטה. אחד מהם טען כי, "בסופו של דבר, מדובר בחוב שצריך להיפרע, והיה נכון יותר לממש את המשק ולשלם לנושים באופן מיידי". הנושים יכולים להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, אך סביר להניח שיידרשו להוכיח כי ההחלטה פוגעת בזכויותיהם באופן בלתי מידתי.
בהתאם לפסיקת בית המשפט, הנאמן יפקח על ביצוע התוכנית, ובמידה שהחייבים לא יעמדו בה, הנכס עלול לעבור הליך מימוש. התוכנית תיבחן באופן תקופתי, כשדו"ח המעקב יוגש לבית המשפט עד סוף 2026.
במקרים מסוימים, כשנכס מהווה בית מגורים עיקרי של החייבים, בתי המשפט נוטים להפעיל גישה גמישה ולהימנע ממימושו באופן מיידי. בפסק דין אחר (פש"ר 1342-08-16 כונס הנכסים הרשמי נגד פלוני), בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן להעדיף פריסת תשלומים כשיש אפשרות לחייבים לשקם את עצמם כלכלית, כל עוד פירעון החוב אינו נפגע. כמו כן, בפסק הדין רע"א 11964/05 עו"ד מרקוביץ' נגד הכנ"ר, קבע בית המשפט העליון כי "יש לשקול פתרונות חלופיים למימוש נכסי מגורים של חייבים, במיוחד כאשר מדובר בנכס המשמש למגורים של החייבים ושל בני משפחתם".
מה גובר - מינוי בן ממשיך או צוואה?
פסק דין מעניין של בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה קבע כי מינוי בן ממשיך שנעשה כבר בשנות השמונים ולא בוטל במשך עשרות שנים, תקף גם אם בצוואה מאוחרת ביקש בעל הנחלה לחלק את המשק שלו בין ילדיו. השופט רן ארנון קבע כי המינוי, שאושר על ידי הסוכנות היהודית,
מהווה התחייבות בלתי חוזרת, ולכן אין בכוחה של הצוואה לשנותו - גם אם היחסים בין הצדדים עלו על שרטון לפני מות האב
באחד מאותם סכסוכי ירושה משפחתיים מורכבים, שבהם מתערבבים אהבות ישנות, פצעים ישנים וזיכרון של נחלה אחת משותפת, נדרש באחרונה בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה להכריע בשאלה מה גובר - צוואתו של האב, או מינוי הבן הממשיך שעשה עוד לפני עשרות שנים. מדובר במשק חקלאי בצפון הארץ, שבעליו המנוח מינה ב-1984 את בנו ואשתו כ"בן ממשיך" - מינוי שאושר אז על ידי הסוכנות היהודית והאגודה החקלאית. אלא שכעבור שלושה עשורים, בצוואה שנערכה ב-2011, קבע האב כי הנחלה תתחלק בין ילדיו, והדבר הצית מאבק משפחתי עיקש.
התובעים, בני הזוג מ’ וע’, טענו כי הם מונו כדין כבן ממשיך כבר בשנות השמונים, והאב מעולם לא ביטל את ההתחייבות הבלתי חוזרת שעליה הוא חתם. לטענתם, על סמך אותו מינוי הם קיבלו היתר בנייה ובנו את ביתם במשק בידיעת כולם. הם הדגישו כי במשך עשרות שנים הם חיו מתוך אמונה שהם יורשיו הטבעיים של המשק, בעוד שיתר אחיהם ואחיותיהם קיבלו נחלות אחרות משלהם. אלא שהאב הלך לעולמו ב-2015, והצוואה שהותיר מאחוריו קבעה חלוקה שונה - פיצול של הנחלה בין הבנים והבנות, באופן שסותר את עקרונות ההסכם המשולש בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הסוכנות והאגודה החקלאית.
האחים שמנגד - צ', א' וד' - טענו כי האב חתם על המסמכים מ-1984 רק כדי לאפשר לבן לבנות את ביתו במשק, אך לא מתוך כוונה אמיתית להעניק לו את הנחלה. לדבריהם, גם אם היתה כוונה כזו, היא לא הושלמה כדין, ובכל מקרה השתנתה עם השנים, בייחוד לנוכח התנהגותו של הבן, שהסתבך בפלילים ונעדר מהמשק במשך שנים ארוכות. "התובעים נטשו את הנחלה ואת אביהם," טענו האחים, "ולכן אין מקום להעניק להם מתנה של נחלה שלמה שהם לא טיפחו ולא שמרו עליה". הם הוסיפו כי במשך עשרות שנים הם היו אלה שעיבדו את האדמה, השקיעו בה ודאגו לאב עד יומו האחרון, בעוד שהבן הממשיך הנטען לא לקח חלק בנעשה.
תופעה ייחודית לחקלאות הישראלית
השופט רן ארנון פתח את פסק דינו בהסבר רחב על מוסד ה"בן הממשיך", תופעה ייחודית לחקלאות הישראלית, שנועדה "למנוע מחלוקות משפחתיות עתידיות בנוגע למי מבין הילדים יירש את הזכויות במשק לאחר מות ההורים". הוא הדגיש כי לפי הפסיקה, הזכויות בנחלה אינן חלק מהעיזבון הרגיל של אדם ואינן ניתנות לחלוקה בצוואה, מכיוון שמדובר בזכויות של בר-רשות בלבד, התלויות באישורה של המדינה והמוסדות המיישבים. או במלים אחרות, הנחלה אינה נכס רגיל שאפשר להוריש, והוראות הצוואה אינן גוברות על מינוי בן ממשיך תקף.
- המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך
- האח יוכל לקבל את המשק - וזה מה שיידרש לעשות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר שסקר את העדויות, ההסכמים והמסמכים שנחתמו לאורך השנים, קבע השופט כי, "מינוי התובעים כבן ממשיך וההצהרה שניתנה על ידי המנוח ביום 29.11.84 לא בוטלה באופן מפורש על ידי האב". הוא הוסיף כי עשרות שנים חלפו מאז המינוי ועד לפטירת האב, ובכל אותן שנים, "לא טרח האב ולא עמד על כך כי המינוי יבוטל", ולכן המינוי נותר בתוקף. השופט דחה את טענות האחים, שלפיהן יש לבטל את המינוי מכיוון שהוא לא נרשם ברמ"י. לדבריו, בשנות השמונים לא היה נהוג לדווח לרמ"י (אז מינהל מקרקעי ישראל - ממ"י) על מינויים שכאלה, ונוהל הדיווח נכנס לתוקף רק ב-1997. "לא נמצא כל בסיס חוקי לטענה כי יש לרשום את דבר המינוי של הבן הממשיך ברמ"י גם ביחס למינויים שבוצעו שנים, ולעתים עשרות שנים, בטרם כניסתו של הנוהל לתוקף", כתב השופט בהכרעתו, והוסיף כי מדובר בנוהל מנהלי בלבד שאינו רטרואקטיבי.
רגולציה על הבינה המלאכותית. קרדיט: רשתות חברתיותרגולציה על AI: איפה היא עומדת ומה משמעות המהלך שטראמפ מנסה לקדם?
הבית הלבן שוקל צו נשיאותי שיאפשר למשרד המשפטים לתבוע מדינות שיחוקקו חוקי AI מחמירים, בטענה שחקיקה כזו פוגעת בחדשנות ומערערת את מנוע הצמיחה הכלכלי
הנשיא טראמפ פותח חזית חדשה ודרמטית במאבק הרגולציה על בינה מלאכותית: במקום פסיפס של 50 תקנות מדינתיות שונות, הבית הלבן דוחף כעת במרץ למסלול אישור פדרלי יחיד וכולל. המהלך, שצפוי לעורר סערה משפטית ופוליטית, מציב אותו בעימות חזיתי מול מדינות דמוקרטיות ורפובליקניות כאחד, הטוענות לזכותן להגן על אזרחיהן מפני סכנות ה-AI. כעת שוקל ממשל טראמפ להוציא צו נשיאותי שמטרתו למנוע ממדינות בארה"ב לאמץ חוקים עצמאיים בתחום הבינה המלאכותית.
על פי הטיוטה, שדלפה מהבית הלבן, יוקם כוח משימה פדרלי שיאתר חקיקות מדינתיות מרסנות ויטיל סנקציות, כולל הפסקת מימון פדרלי לתשתיות דיגיטליות. במקביל, הממשל מקדם תיקון לחוק ההגנה הלאומית לשנת 2026, שיכלול סעיף שימנע ממדינות להעביר חוקים כאלה ללא אישור פדרלי. המהלך מגיע על רקע חוסר אחידות ברגולציה, שגורם לחיכוכים בין וושינגטון למדינות כמו קליפורניה וניו יורק, שכבר העבירו חוקים מקומיים. התעשייה הטכנולוגית תומכת ביוזמה, בעוד דמוקרטים בקונגרס רואים בה ניסיון להשתלט על סמכויות מדינתיות.
מאז כניסתו של טראמפ לתפקיד בפברואר 2025, הבית הלבן פרסם כמה צווים נשיאותיים שמקדמים פיתוח AI ללא הגבלות כבדות. הצו הראשון, מינואר 2025, ביטל מדיניות קודמת שדרשה הערכות סיכון למודלים גדולים. במקומה נבנתה תוכנית פעולה לאומית ל-AI שפורסמה ביולי 2025 ומכילה 90 צעדים, כולל תמריצים להשקעות במרכזי נתונים והקלה על ייצוא טכנולוגיות AI. בקליפורניה, שמובילה את החקיקה המדינתית, נחקקו חוקים שמתמקדים בשקיפות ובסיכונים מיידיים. לדוגמה, חוק שאושר בספטמבר 2025 מחייב חברות שמפתחות מודלי AI גבוליים שמתקרבים ליכולות אנושיות, לדווח על בדיקות סיכון ולשמור על רישומי אימון. חוקים נוספים אוסרים על שימוש ב-AI ליצירת תמונות עירום מזויפות ללא הסכמה, ומחייבים סימון תוכן AI ברשתות חברתיות. חוקים אחרים מתייחסים ל-AI במקומות עבודה, כולל חובת גילוי בפיטורים אוטומטיים. החוקים האלה נכנסים לתוקף בהדרגה עד 2026, ונועדו להגן על פרטיות ולהפחית נזקים חברתיים.
ניו יורק פעלה באופן דומה, עם חמישה חוקים שאושרו באוקטובר 2025 וממתינים לחתימת המושל. הם כוללים דרישה לשקיפות בפיתוח AI מסחרי, אזהרות על סיכונים ברשתות חברתיות, הגנה על זכויות שחקנים סינתטיים - קולות ודמויות שנוצרו ב-AI - ושימוש מוגבל ב-AI בממשל. חוק אחד דורש ממשרדי ממשלה להעריך סיכונים לפני אימוץ כלים מבוססי AI. מדינות אחרות, כמו אילינוי וקולורדו, אימצו חוקים דומים על AI בעסקאות נדל"ן והגנת צרכנים, מה שיוצר רשת של 20 חוקים מדינתיים פעילים נכון לנובמבר 2025.
- האנליסט שהפך לגורו: "מסיבת ה-AI התחילה ואנחנו רק בהתחלה"
- "אנליסט AI" - מי החברה שמנסה להחליף אנליסטים ומנהלי השקעות בבינה מלאכותית?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
החקיקה המדינתית הזו יוצרת בעיות מעשיות. ראשית, חוסר אחידות: חברה שפועלת בקליפורניה חייבת לעמוד בדרישות שקיפות מחמירות, בעוד שבטקסס אין כלל חובה כזו, מה שמגדיל עלויות תאימות ומעכב פריסה ארצית. שנית, הסתמכות על מדינות גורמת ל"מרוץ לתחתית", שבו מדינות תחרותיות מקלות על רגולציה כדי למשוך השקעות, ומשאירות סיכונים לא מטופלים. שלישית, החוקים מתמקדים בסיכונים נקודתיים כמו deepfakes, אך מתעלמים מאתגרים גלובליים כמו אובדן שליטה על מודלים מתקדמים. כתוצאה, התעשייה מדווחת על עלייה של 30% בעלויות משפטיות, מה שמכביד על סטארט-אפים קטנים.
