זקנה דיור מוגן
צילום: ISTOCK

הצד הבעייתי של התחדשות עירונית - קשישה עיוורת נאלצה לפנות את הדירה

עמית בר | (9)
נושאים בכתבה התחדשות עירונית


אחרי 60 שנה באותו בניין, אישה עיוורת בת 88 נאבקה בפרויקט פינוי־בינוי בטענה שיאבד לה הביטחון במרחב. אבל בית המשפט הכריע אחרת – וטען שהאינטרס לחיזוק מבנים גובר על התנגדות פרטנית, כל עוד יש דאגה לצרכים שלה.

פרויקטים של פינוי־בינוי הפכו לחלק בלתי נפרד מתהליכי ההתחדשות העירונית בישראל. מצד אחד, הם מביאים לתוספת שטח לדירות, שיפור באיכות החיים והגנה מרעידות אדמה. מצד שני, הם עלולים להוות קושי גדול עבור תושבים ותיקים, במיוחד כאלה שהתרגלו לסביבתם במשך עשרות שנים. זה בדיוק הסיפור שהגיע לאחרונה לפתחו של בית המשפט בתל אביב – והסתיים בהחלטה תקדימית.

הסיפור התחיל ברחוב ליסין במרכז תל אביב. בבניין ישן משנות ה־50, שבו מתגוררת קשישה בת 88, עיוורת, יחד עם דיירים נוספים. יתר בעלי הדירות (12 במספר) חתמו כבר בשנת 2021 על הסכם עם חברת "אנשי העיר" להקמת פרויקט פינוי־בינוי – הריסת הבניין הישן והקמת מבנה חדש ומודרני הכולל דירות מרווחות יותר, ממ"דים, חניות ומרפסות.

אבל הדיירת הוותיקה התנגדה בכל תוקף. לטענתה, היא מתפקדת באופן עצמאי, מכירה היטב את המרחב שבו היא חיה – והמחשבה על מעבר דירה, גם אם זמני, עלולה לפגוע קשות באיכות חייה וביכולת שלה להתנהל באופן עצמאי.


המפקחת הכריעה: ההתנגדות לא מספיקה – הפרויקט ייצא לדרך

בעקבות סירובה, פנו יתר הדיירים בתביעה למפקחת על המקרקעין, דגנית קציר ברין, בדרישה שתחייב אותה לחתום על ההסכם ולצאת לפרויקט. המפקחת בחנה את המקרה, ובחודש ינואר 2025 הכריעה: הקשישה תצטרך להשתתף בפרויקט, תוך שמירה על הזכויות שלה במסגרת ההגנות שמעניק החוק לאנשים עם מוגבלויות.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

המפקחת ציינה שהמחוקק כבר התייחס למצבים כאלה, ולכן קבע שבעלי מוגבלויות יקבלו פתרונות מתאימים, אך לא יוכלו למנוע את קידום הפרויקטים לחלוטין. במקרה הזה, לקשישה הובטחו כל התנאים הבאים:

  • מימון דירה חלופית – כולל מציאת דירה שתתאים לה ולצרכיה, ככל האפשר בקרבת מיקומה הנוכחי.
  • כיסוי עלויות המעבר – כולל הובלה, אריזה ופריקה.
  • ליווי בהתאקלמות בדירה החדשה – כדי להבטיח שהמעבר יתבצע בצורה חלקה.

המפקחת הדגישה גם את חשיבות הפרויקט, לא רק בהיבט של שיפור איכות החיים לדיירים, אלא בראש ובראשונה כהגנה מפני רעידות אדמה וירי טילים. "מצבו הרעוע והמסוכן של הבניין אינו מוטל בספק," כתבה בהחלטה.

קיראו עוד ב"משפט"


המחלוקת: זכויות פרטיות מול אינטרס ציבורי

הפסיקה הזו מציפה את אחד הנושאים המורכבים ביותר בהתחדשות עירונית: איפה עובר הגבול בין זכויות פרטיות של דיירים ותיקים, במיוחד כאלה עם מוגבלויות, לבין הצורך לחזק מבנים ישנים?

החוק הישראלי קובע שכדי לקדם פינוי־בינוי, יש צורך בהסכמת רוב של 80% מבעלי הדירות. במקרה הזה, הרוב הושג כבר מזמן, ורק הקשישה נותרה מתנגדת. כדי למנוע מצב שבו דייר אחד מעכב את כל הפרויקט, החוק מאפשר לדיירים האחרים לפנות למפקחת על המקרקעין, שתכריע בנושא.

מה המשמעות להמשך הדרך?

הפסיקה הזו מעבירה מסר ברור: פינוי־בינוי הוא אינטרס ציבורי חשוב, והמדינה רואה בו דרך לשפר את הבטיחות ולמנוע קריסות מבנים במקרה של רעידות אדמה או מתקפות טילים. לכן, גם במקרים של דיירים עם מוגבלויות, ההתנגדות תיבחן – אבל לא תוכל לעצור את הפרויקט לחלוטין, כל עוד יש פתרון הוגן עבורם.

עם זאת, הקשישה מתכננת לערער לבית המשפט המחוזי, כך שהסיפור עדיין לא נגמר.


תגובות לכתבה(9):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 6.
    אנונימי 08/04/2025 08:22
    הגב לתגובה זו
    שחיתות וחוסר הבנה של הטיפשה הולידה במהלך השנים פסיקות מעוותות שהמרחק בין עשיית צד ושיוויון לפינת ליטוף ליזמים מושחתים
  • 5.
    ניבו 01/02/2025 19:39
    הגב לתגובה זו
    אז תמתינו לפינוי עוד 12 שנה מה בוער
  • 4.
    הכי טוב העליון 01/02/2025 06:02
    הגב לתגובה זו
    לפני שביבי ולוין יצליחו להחריב גם את העליון
  • 3.
    אני 31/01/2025 14:08
    הגב לתגובה זו
    בחיי תתביישו לכם. והדרתם פני זקן. גם ככה לא תתחילו לבנות לפני סיום חייה. לפנות קשיש מביתו עיוור בן 88!! ללא הסכמתו זו התעללות. בושה. כסף כסף כסף.
  • 2.
    צפדינה ק. יהלומי 31/01/2025 07:57
    הגב לתגובה זו
    הרי אפשר לפנות אותה בכוח למגורים הזמניים.
  • רן 31/01/2025 13:55
    הגב לתגובה זו
    כדי להרוס את הבניין דרושות 100% חתימות בעלי דירות.לכן יש חובה לחייב את כולם לחתום על ההסכם.
  • 1.
    קני ווילי 31/01/2025 04:21
    הגב לתגובה זו
    הפסיקה הזו מעבירה מסר ברור פינויבינוי הוא אינטרס ציבורי חשוב והמדינה רואה בו דרך לשפר את הבטיחות ולמנוע קריסות מבנים במקרה של רעידות אדמה או מתקפות טיליםהפסיקה הזו מעבירה מסר ברור המפקחת הזו דגנית קציר ברין לכאורה קיבלה מעטה יפה. אין לה שום אמפתיה ורגישות.
  • דן 31/01/2025 17:21
    הגב לתגובה זו
    אפילו שכתבת לכאורה
  • אנונימי 08/04/2025 08:27
    בסבירות גבוה שהמפקחת הזו קיבלה מעטפות שמנות מיזמים מושחתים והמרחק של טובת הציבור הטילים והשבר סורי אפריקאי מזיזים לה את הגבה ואת היתרה למפרט
תוכניות בנייה
צילום: צילום מסך, אתר חברת מכלול

בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים, והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”

עוזי גרסטמן |

הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.

מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".

הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?

אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.

ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.

שימוש בהליכון פרקינסון מבוגר קשיש מחלה נכות נכה
צילום: Istock

צוואת של קשיש בבית החולים הועדפה על זו מלפני 20 שנה

כחודש לפני שמת, כשגופו חלש אך דעתו צלולה, חתם אלמן ללא ילדים על צוואה חדשה ממיטת בית החולים. הוא הוריש את כל רכושו לאחותו היחידה, בניגוד לצוואה קודמת שהותירה כמעט הכל למשפחת מעסיקו לשעבר. מאבק משפטי טעון התנהל סביב שאלת כשירותו, מעורבות אחותו בתהליך והאם הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. פסק הדין חושף סיפור חיים, סכסוך משפחתי, והכרעה ברורה של בית המשפט לגבי רצונו החופשי של המנוח

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא החל הרבה לפני הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הרבה לפני שחוות דעת רפואיות הוגשו וחקירות נגדיות נפרשו לאורך עשרות עמודים של פרוטוקולים. הוא החל בחדר אשפוז בבית החולים בילינסון, שבו שכב ש.ש., גבר ערירי בן 80, לאחר נפילה בביתו. מצבו הגופני היה קשה, כך טענו הנתבעים, אך מי שבאמת הכיר אותו באותם ימים העיד כי למרות חולשתו, הוא היה צלול, מתקשר, ומודע למצבו ולרצונותיו. בתוך המציאות הזאת, בפברואר 2022, כשהוא מבין שהזמן ואוזל והולך, הוא ביקש לערוך מחדש את צוואתו.

המנוח, אלמן ללא ילדים, השאיר אחריו שתי צוואות שונות מאוד זו מזו. הראשונה, מ-2004, היתה מנוסחת בחריפות רגשית יוצאת דופן. הוא כתב בה כי את רכושו הוא מותיר ל”אנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות”, ובחר להעניק לאחותו, התובעת, אך ורק מקרר. מנגד, צוואה חדשה, שנחתמה ב-25 בפברואר 2022 בבית החולים, העניקה את כל רכושו דווקא לאותה אחות. השינוי הדרמטי הזה עמד בלב המחלוקת המשפטית.

הנתבעים, מעסיקו לשעבר של המנוח וארבעת ילדיו, שאליהם ייעד את מרבית רכושו בצוואה הישנה, טענו שהצוואה המאוחרת פסולה מיסודה. הם טענו שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, שהוא לא ידע להבחין בטיבה, שהתובעת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת, ואף היתה מעורבת בצורה פסולה בעריכתה. ואולם ככל שהעמיק בית המשפט בחומר הראיות, כך הלכו טענותיהם ונחלשו. השופט תומר שלם פתח את פסק דינו בקביעה ברורה כי ראשית יש לבחון את הצוואה האחרונה, שכן “רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה”. מכאן נפתח מסע בירור ארוך, שכלל שלושה הליכים משפטיים במקביל, חוות דעת רפואיות, עדויות ממקור ראשון, וניתוח מדוקדק של התנהלות הצדדים.

לא סבל מדמנציה או מליקוי שפגע בכושרו המשפטי

במוקד ההכרעה עמדה שאלת כשירותו של המנוח בעת שחתם על צוואתו האחרונה. התמונה שעלתה מהמסמכים הרפואיים ומעדויות המומחים היתה אחידה וברורה. ד"ר אליעזר פלדינגר, פסיכוגריאטר שבדק את המנוח ביום עריכת הצוואה לבקשת הנוטריון, כתב במפורש כי המנוח “בדעה צלולה, מצבו הקוגניטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי”. הוא אף הדגיש שמבחן המיני־מנטל שבוצע לו הניב תוצאה גבוהה של 27 מתוך 30, וכי על אף ירידה קוגניטיבית קלה, לא מדובר בדמנציה או בליקוי שפגע בכושרו המשפטי.

גם מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי, בחן את מלוא הרשומות וקבע בחוות דעתו כי, “לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון... בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון”. הנתבעים, אף שהנטל הוטל עליהם, ויתרו על חקירת המומחה - ויתור שבית המשפט ראה בו חיזוק למסקנתו. לצד חוות הדעת, הציג בית המשפט גם ראיות שהעידו על תפקודו השכלי של המנוח בימים שקדמו לחתימה. עדותה של העובדת הסוציאלית שביקרה את המנוח בבית החולים תיארה אדם “ערני... אולי עייף, אבל רגיל. לא מבולבל”. המטפל הסיעודי שלו העיד כי, “תמיד הייתי יכול לדבר איתו”. גם הרישומים הרפואיים הצביעו שוב ושוב על התמצאות מלאה בזמן, במקום ובאנשים.