יתרו: עוצמת הזכות לקניין והאיסור לחמוד את כל אשר לרעך
"זכות האדם לקניין היא הזכות ליהנות מנכסיו ולהתנהל עימם באופן שרירותי וללא כל התחשבות באנשים אחרים באופן נפרד מהחברה, זוהי הזכות לאנוכיות". כך כתב קארל מארקס בחיבורו "לשאלת היהודים" שפורסם בשנת 1844. במניפסט הזה הביע מרקס את סלידתו מתפקיד הרכוש הפרטי בחברה, שכן, לדעתו, האדם כיצור חברתי צריך לעבוד ולייצר בשיתוף פעולה, ולכן להיות גם שותף בבעלות על הדברים. הזכות לקניין הופכת לדעתו למכשיר לשיעבוד בו משתמשים בעלי ההון כדי לנצל את המעמדות החלשים, לכן יש להילחם בזכות הקניין עד כמה שניתן.
כ-70 שנה קודם לכן כתב אדם סמית' את הדעה ההפוכה, התומכת בזכות הקניין ורואה בו אבן פינה בהתפתחות האנושות וברווחת הכלל: "כל פרט עמל כדי להגדיל את רווחיה של החברה ככל יכולתו. הוא אינו מתכוין לקדם את עניין הציבור, ואף אינו יודע באיזו מידה הוא מקדם אותו... באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעיתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון לקדמה". זכות הקניין אמנם נובעת מאנוכיות גם לפי סמית, אולם האנוכיות הזו היא זו שמקדמת את האנושות בצורה היעילה והטובה ביותר, ועל כן יש לשמור על זכות הקניין מכל משמר.
ברוב העולם התרבותי והדמוקרטי הוויכוח הזה הוכרע מזמן, וזכות הקניין הוכרזה כאחד מזכויות האדם במסמכים מכוננים שונים, החל מהצהרת זכויות האדם של האספה המכוננת הלאומית בצרפת בשנת 1789 ועד "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" של עצרת האומות המאוחדות בשנת 1948. גם בישראל הזכות לקניין נקבעה בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, אך הייתה מעוגנת בחוק הישראלי עוד לפני חוק היסוד הזה.
ביהדות הזכות לקניין היא אחת ממושכלות היסוד שאינן צריכות ראיה. הביטוי הברור שלה מופיע בפרשתנו בדיבר השמיני: "לא תגנוב", אמנם פרטיה מתפרשים ומתפרטים בפרשה הבאה, פרשת משפטים ובמקומות רבים נוספים בתורה ובספרות חז"ל. מסכתות שלמות עוסקות ביחסים הממוניים בין הבריות, כשהנחת היסוד היא שיש לכבד בצורה מלאה את הרכוש הפרטי של האדם. ההלכה מתייחסת לרכוש באופן רציני ודווקני, ומקפידה על קוצו של יוד בכל הנוגע לזכות של האדם על ממונו שהושג בדין, על החיוב לפצות אותו על פגיעה כלשהי בממונו, והאיסור המוחלט לפגוע בזכות הזו.
- ״תמיכה ותגמול לאנשי המילואים ולמשפחותיהם - משימה ראשונה במעלה"
- מתגייסים למען המילואימניקים: הקרב על הזכויות מגיע לישורת האחרונה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הדבר בא לידי ביטוי במשנה בפרקי אבות:
שלי שלך ושלך שלי: עם הארץ.
שלי שלך ושלך שלך" חסיד.
שלי שלי ושלך שלי" רשע.
זה שסובר שלי שלך ושלך שלי, כלומר שאין לאפשר רכוש פרטי, אלא יש לשתף את כולם ברכוש מכונה עם הארץ. עם הארץ הוא כינוי לאדם לא משכיל שכוונתיו אולי טובות, אך מעשיו אינם מביאים לברכה. כך מפרש את המשנה הרב עובדיה מברטנורא: "שרוצה בתקונה של הארץ, אבל אין בו חכמה להבדיל בתיקונים הראויים". הרב יום טוב ליפמן הלר בפירושו תוספות יום טוב אף מגנה בחריפות את אלו שמנסים לכפות אידיאולוגיה שיתופית שכזו: "ודווקא שהוא רוצה להנות מנכסי אחרים מדעתן, דאילו שלא מדעתן.... הוא גזלן גמור ואין לך רשע גדול מזה". כלומר אותו אחד שרוצה רכוש משותף מכונה עם הארץ רק בתנאי שהוא לא מנסה לכפות את האידיאולוגיה ההרסנית הזו, כי ברגע שהוא מנסה ליישם אותה בכוח הוא הופך לרשע גמור.
זה שאומר שלי שלך ושלך שלך לעומת זאת, הוא החסיד, כלומר המעלה הגבוהה ביותר. אין הכוונה שהוא מוותר על כל רכושו. כך מבאר הרב ברטנורא חלק זה של המשנה: "מהנה את הבריות מנכסיו, והוא אינו נהנה מאחרים" - כלומר הוא, בבחירתו, מחלק מרכושו לנצרכים לכך. כך גם מסייג הרב הלר: "לא שמבזבז כל אשר לו... שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות, אלא במוותר כפי הראוי".
- "מצב חירום ממשי": 80% מהמטפלות במעונות היום לא קיבלו את השכר המגיע להן
- הפתעה - "צעירים בארץ עם ידע פיננסי טוב מהמבוגרים"
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
שלי שלי ושלך שלך היא מידה בינונית או אפילו מידת סדום. החסרון בה הוא חסרונה של מידת החסד. אדם שלא מוכן לשתף בממונו הוא יצור אנטי חברתי ואנטי מוסרי.
הרב שמשון רפאל הירש מסביר את את היחס בין מידת עם הארץ לבין המידה של החסיד, תוך כדי שהוא מדגיש את החשיבות של הקניין פרטי, דווקא ליצרת אפשרות של מציאות של חסד אמיתי:
"המידה השניה: 'שלי שלך ושלך שלי' אמורה לבטל את זכויות הפרט ברכוש, ולבסס כל הנכסים על עקרון השיתופיות. מידה זו מיוסדת גם היא על בורות מעוררת רחמים. היא עוקרת את זכות הקנין, ובכך כל אפשרות של עצמאות אמיתית, ובעת ובעונה אחת גם כל אפשרות של גמילת חסד מרצון חופשי. שכן אך אם אתן את זה מרגש חובה חופשי, שאוכל להחזיק בשבילי מצד הדין, ואין לזולת זכות לתבוע ממני, רק אז אני עושה מעשה חסד... רק במקום בו חייבים לכבד זכויות, רק בו יש מקום לדבר על חסד; זאת ועוד: אך במקום, בו אף לחסד כח מוביל, רק בו תשיג הזכות את תכליתה המבורכת. זכות היא אושיות החברה, חסד - היא השלמתה".
אם ישנה שיתופיות ברכוש אין כבר כל משמעות לחסד, שהרי אין לי את יכולת הבחירה לתת לאחר. האפשרות שמה ששלי שלי הוא, וזכות הבחירה נתונה לי, מאפשרת בסופו של דבר את קיום החסד מרצוני החופשי - שלי שלך.
אולם, לצורך כך יש לשמור, כאמור, על הזכות לקניין מכל משמר. הביטוי לקנאות של היהדות לזכות הקניין באה לידי ביטוי באופן קיצוני במסמך החוקי המפורסם ביותר בעולם שכולל את העקרונות החשובים ביותר ביהדות, שרובם גם אומצו בדתות אחרות - עשרת הדיברות. שם, בדיברה האחרונה, מסתתר לו צווי מוזר ויוצא דופן:
לא רק שאסור לך לפגוע במה שלא שייך לך, בזכות הקניין של חברך, אסור לך אפילו לחמוד זאת בלבך. זהו איסור יוצא דופן האוסר על דברים שבלב ועל תשוקות טבעיות של האדם שרואה וחומד מה שרואות עיניו. את השאלה המתבקשת על האיסור מנסח רבי אברהם אבן עזרא: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?". כלומר, מה יעשה אדם שרואה משהו והלב חומד? וכי יכול אדם לשלוט במה שהוא רוצה בעומק ליבו?
התשובה של האבן עזרא היא כן מהדהד - אדם יכול לשלוט בתשוקותיו ולבערם מליבו, אך הדבר כרוך בעבודה עמוקה על התודעה. אומר האבן עזרא שכשם שאדם לא מתאווה לאימו אפילו אם היא היפה, שהרי ברור לו כשמש בצהרי היום, והדבר מוטבע בתודעתו בצורה העמוקה ביותר, שאין שום היתכנות למערכת יחסים רומנטית איתה חלילה, הרי שבמצב תודעה כזה החמדה כלל לא מתעוררת בלב. לדבריו, כך צריך כל אדם לפתח את תודעתו ולהטמיע בליבו שזכות הקניין של חברו כל כך עוצמתית עד שלא יעלה על הדעת אפילו לחמוד בסתר הלב בדבר שאינו שלך. כך מנסח רבי עובדיה ספורנו את הרעיון הנ"ל: "יהיה הדבר אצלך לנמנע גמור (כלומר, דבר בלתי אפשרי), כי הנמנע לא יחמדהו הטבע כלל". כאשר ברור לאדם לחלוטין שדבר מסויים נמנע ממנו הוא לא חומד אותו.
ההקפדה הגדולה על איסור חמדה, אפילו בלב, נובעת מההבנה שכיבוד זכות הקניין הוא אחד האתגרים הקשים שעומד בפני האדם. דווקא בגלל התחושה שאולי זה לא הוגן ולא ראוי שלשני יהיה יותר מאשר לי. גם לי "מגיע". תחושת ה"מגיע" והתשוקה לממון עלולים להכשיר מעשים פסולים של גזל ואפילו גרוע מכך. כך מסביר הרמב"ם את הסיבה לאיסור לא תחמוד, כאיסור מקדים שלא יבוא האדם לאיסורים חמורים יותר: "התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברֵעים (כלומר,ניסה לשכנע אותם למכור), יבוא לידי גזל שנאמר (מיכה ב', ב) "וחמדו שדות וגזלו". ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול, יבוא לידי שפיכות דמים...".
הטמעאת זכות הקניין והכבוד לרכושו של הזולת באה לידי ביטוי בעשרת הדיברות ומהווה אתגר אמיתי בפני האנושות, שעוד לא השתחררה לחלוטין מרעיונות הרסניים הנובעים מכוונות טובות מדי, כמו "שלי שלך, שלך שלי".
לקריאה נוספת:
- 4.מעניין מאוד. תודה. (ל"ת)הקורא 11/02/2023 14:56הגב לתגובה זו
- 3.מנפגעי ההסתרות 10/02/2023 14:19הגב לתגובה זוכיצד זה שאין בעשרת הדיברות הציווי הפשוט "לא תשקר" ?
- 2.כתבה נכונה (ל"ת)יורי 10/02/2023 12:23הגב לתגובה זו
- 1.יהודי 10/02/2023 10:15הגב לתגובה זויפה מאוד!
בחור במכולת, נוצר באמצעות AIהפתעה - "צעירים בארץ עם ידע פיננסי טוב מהמבוגרים"
בניגוד למדינות ה-OECD שבהן המבוגרים בעלי אוריינות פיננסית שעולה על הצעירים, בישראל זה הפוך - כך קובע מחקר של בנק ישראל
מחקר חדש של בנק ישראל מגלה כי למרות שהממוצע הארצי של אוריינות פיננסית בישראל דומה למדינות ה-OECD, הפערים הפנימיים בין קבוצות האוכלוסייה גדולים משמעותית. בחברה הערבית קיימת בעיה חריפה במיוחד, עם ציון של 54 נקודות בלבד לעומת 67 נקודות בקרב יהודים לא-חרדים - פער של כמעט 13 נקודות שמעיד על חסמים מבניים.
מחקר מקיף שנערך אשתקד במסגרת הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשיתוף עם בנק ישראל, בחן את רמת האוריינות הפיננסית בקרב 4,586 אזרחים בוגרים. התוצאות מצביעות על כך שבעוד המדד הכללי של אוריינות פיננסית בישראל הסתכם ב-64 נקודות - זהה לממוצע מדינות ה-OECD - קיימים פערים מובהקים בתוך החברה הישראלית.
"רמת האוריינות הפיננסית בישראל דומה לממוצע מדינות ה-OECD, ולא נמצאו פערים בין ישראל לממוצע ה-OECD במדד הכולל והן ברכיביו השונים", כותבים החוקרים ספי בכר, מאיה הרן רוזן ורמסיס גרא. עם זאת, הם מזהירים כי "קיימים פערים מובהקים באוריינות הפיננסית בין קבוצות האוכלוסייה בישראל: יהודים לא-חרדים זוכים לציונים הגבוהים ביותר, ואילו בחברה הערבית הציונים נמוכים גם לאחר פיקוח על משתנים שונים".
החברה הערבית: פער שלא נעלם גם אחרי התחשבות בגורמים דמוגרפיים
במדד הכללי של אוריינות פיננסית, האוכלוסייה הערבית קיבלה ציון של 54 נקודות בלבד, לעומת 67 נקודות ביהודים לא-חרדים ו-62 נקודות בחרדים. "בהשוואה בין קבוצות אוכלוסייה נמצא, כי בחברה הערבית קיים פער שלילי ומובהק בשני משתני התוצאה, גם לאחר שליטה על מאפיינים דמוגרפיים ורמת ידיעת השפה העברית", מציין המחקר. "ממצא זה מצביע על קיומם של חסמים נוספים בחברה הערבית, בדומה לממצאים של הצוות הבין-משרדי לגיבוש תוכנית לאומית להגברת ההכלה הפיננסית".
- הישראלים משלמים בזמן, אך חשים חוסר ידע פיננסי
- תוכנית חיסכון לכל ילד - יותר מניות, פחות אג"ח
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הנתונים מראים כי רק 13% מהאוכלוסייה הערבית עוברים את סף המינימום של 70 נקודות שנקבע על-ידי ה-OECD כציון הנדרש להתנהלות פיננסית מיטבית, לעומת 53% ביהודים לא-חרדים. בידע הפיננסי - הבנת מושגים כמו אינפלציה, ריבית ופיזור סיכונים - הציון של הערבים עמד על 20 נקודות בלבד, לעומת 31 נקודות ביהודים לא-חרדים.
