האנגלים יתמכו בכל מתחרה רציני לבלאטר בבחירות לנשיאות פיפ"א

במולדת הכדורגל נמאס משלטון ספ בלאטר. כרגע עדיין לא קם מועמד נגד בלאטר, למרות שנשיא ההתאחדות האסיאתית אמר ש"תחרות היא הכרחית עבור פיפ"א".
אור זיו - Bizsport |

כשסביב העולם נופלים בזה אחר זה שליטים אחרי עשרות שנות שלטון, יכול להיות שגם עולם הכדורגל בדרכו למהפכה. לפחות זה מה שהיו רוצים לראות בהתאחדות הכדורגל האנגלית, שלפי מקורות יביעו את תמיכתם בכל מועמד רציני לבחירות לנשיאות פיפ"א, הכל כדי שספ בלאטר יאבד את מקומו.

ה-FA עשויה לפנות לשם כך למוחמד בין חמאם, נשיא ההתאחדות האסיאתית, שהוזכר בתקופה האחרונה כמי שעשוי לרוץ לנשיאות. בכל מקרה, אם בין חמאם לא יגיש מועמדותו, האנגלים יעמדו מאחורי כל אדם אחר שירים את הכפפה, לפי "בולמברג".

ספ בלאטר השווייצרי הוא כרגע המועמד היחיד לבחירות שייערכו ב-1 ליוני, כאשר הדד-ליין להצגת מועמדות הוא בסוף החודש הזה. על כל מועמד להציג תמיכה של התאחדות לאומית אחת כדי להיחשב לראוי.

בלאטרבן ה-74 עומד בראש התאחדות הכדורגל העולמית מאז 1998, כאשר את הקדנציה האחרונה שלו הוא הרוויח מבלי שייאלץ להתמודד מול אופוזיציה. עם זאת, בתקופה האחרונה גובר חוסר השקט סביבו, בעקבות מספר שערוריות שחיתות במסדרונות פיפ"א, בנוסף לביקורת על המיושנות של הארגון.

בין חמאם הקטארי, שעומד בראש ההתאחדות האסיאתית מ-2002, רמז כמה פעמים בעבר על כוונותיו להתמודד מול בלאטר. הוא כתב בחשבון הפייסבוק שלו כי "תחרות היא הכרחית לפיפ"א כדי שהיא תישאר רעננה וחיה", ובנוסף מצוטט כאומר שפיפ"א "זקוקה להמון שיפורים", וש"יש לי מה להציע עבור הכדורגל העולמי".

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
נשיא צרפת מקרון
צילום: איי.פי

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?

מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים

משה כסיף |

שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.

הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי,  בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.

מדינה על הנייר, כיבוש במציאות

הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.

הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.

ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.