התקופה האחרונה זימנה לנו שני אירועי מדיה גדולים אך שונים מאוד אחד מהשני. מחד, גמר תוכנית הריאליטי "מאסטר-שף" שנערך לפני כשבועיים, ומצד שני השריפה העצומה שעדיין משתוללת וזכתה לכינוי "אסון הכרמל".

התשובה לשאלה "מה עניין יותר את הישראלים?" ברורה לחלוטין כשבוחנים את נתוני הרייטינג החד-משמעיים. גמר "מאסטר-שף" צבר רייטינג של 41.6% עם פיק שהזכיר את תקופת המונופול של ערוץ 1 והגיע לכדי 45.5% ממשקי הבית היהודיים. יתרה מזאת, שידור הגמר השפיע על הצפייה במהדורת החדשות של ערוץ 2 שהגיעה לרייטינג של 28.9% עם נקודת שיא של 35.4% - הנתון הגבוה ביותר בשלוש השנים האחרונות. לעומת זאת, מהדורות החדשות שעסקו ב"אסון הכרמל" זכו לרייטינג מקסימאלי של 25.8%.

יש כמובן מספר הבדלים בולטים בין שני המשדרים: לגמר של "מאסטר-שף" היה בילד-אפ היסטרי לאורך שבועות וחודשים, השריפה בכרמל תפסה את כולנו לא מוכנים ולא היה לה מקום ששוריין מראש בלוח השידורים (או פרומואים), חדשות צורכים גם ברשת בעוד שריאליטי בעיקר בטלביזיה ועוד כהנה וכהנה.

אבל עם כל זאת, עדיין צריך להקדיש מחשבה לשאלה, מה זה אומר כשהציבור הישראלי מעדיף לצפות בבישולים של אינה ואלקנה מאשר בקיבוץ בית אורן עולה בלהבות? מה זה אומר עלינו שאנחנו נדבקים למסך כדי להאזין להגיגים של אייל שני אבל לא ממש מרותקים אליו כשאוטובוס הצוערים של השב"ס הוא האייטם המרכזי? האם זה אסקפיזם? האם קצנו בבעיות, אסונות וצרות ואנו נמלטים לזרועותיו החמימות והדביקות של הריאליטי? איך זה יכול להיות שאסון לאומי ואקולוגי שבהשלכותיו ידונו עוד עשרות שנים, מפסיד בקרב הרייטינג לצמד בשלנים חובבים?

איך שלא תסתכלו על זה, התמונה המצטיירת מדכאת למדי. אסקפיזם זה בסדר גמור, ריאליטי הוא חלק מהמציאות התקשורתית כיום ואין לי גם שום דבר אישי נגד אינה, אלקנה או שופטי "מאסטר-שף". אבל עם כל הכבוד לפריים-טיים הטלביזיוני, לרייטינג ולספוטים הפרסומיים, אומה ועם צריכים שיהיו להם גם סדרי עדיפויות. אז נכון שהרבה יותר כייף לשבת מול המסך ולראות את הרגליים של מיכל אנסקי או הבלורית של חיים כהן על רקע טונה אדומה מאשר את עין הוד המפויחת או את יערות הכרמל נשרפים. אבל אם עם ישראל מעדיף, והנתונים מראים זאת בצורה חותכת, את הריאליטי על המציאות, אז מישהו חייב לשאול בקול רם "אנה אנו באים?".

הכותב הוא העורך הראשי של קבוצת "מוטו תקשורת המונים" ומרצה לתקשורת