עובדות וטענות:

ברקע ההליכים דנן, עומד פרסום כתבה של העיתונאית סילבי קשת בעקבות פעילות מבצעית של חיילי יחידת "דובדבן" בכפר עשירא א-שימליה, במהלכה מצאו את מותם שלושה מחיילי היחידה מאש חבריהם. העיתונאית כתבה, בין היתר, כי יחידת "דובדבן" היא "יחידה בלתי אנושית של נערים שאולפו קודם לירות ואחר כך לשאול שאלות, סופם שהם טובחים בחבריהם".

המבקש, שבמועדים הרלוונטיים לכתב התביעה שימש כמתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים, הגיש בעקבות הדברים האמורים תלונה במשטרת ישראל כנגד גב' קשת בגין המרדה. דבר הגשת התלונה פורסם אצל המשיב 1, מקומון "כל הזמן", ובכתבה הובאו דבריו של המבקש באשר לתלונה ולפיהם, דבריה של גב' קשת הינם בגדר עבירת המרדה הקבועה בחוק העונשין הקובעת, כי "מי שמביא לידי שנאה, או אי נאמנות למדינה, לרשויות השלטון, דינו ממריד והעונש עומד על חמש שנות מאסר".

בעקבות הכתבה האמורה כתב המשיב 5, שהינו כתב ובעל טור שבועי "כל הזמן", דברים כנגד תביעת המבקש, ובכלל זה, כי המבקש הוא אוויל אשר אינו מבין את תפקידה של עיתונות חופשית ודמוקרטית ואף טען למסוכנותו של המבקש, באשר בעתיד הוא עלול להיות שופט או פרקליט שישרת כל שלטון רשע ודיכוי, וכי משפטנים מסוג זה מזכירים לו "משפטנים רבים מרפובליקת ויימר בשלב הדמוקרטיה המתמוטטת, שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי".

בית משפט השלום דחה את תביעת המבקש כנגד המשיבים בגין לשון הרע בקובעו, כי אין בביטויים משום לשון הרע וזאת כעולה מקריאתם על רקע מכלול הטקסט. אשר לזיקה שיצר המשיב 5 בין המבקש לבין משפטנים ששיתפו פעולה עם שלטון גרמניה הנאצית, נפסק כי היא אינה מהווה לשון הרע וכי ביקורת זו היא בבחינת הבעת דעה, אם כי תוך שימוש בטרמינולוגיה וברטוריקה קיצוניות, וכי הקורא הסביר לא היה מייחס למבקש תכונות של רוע, אכזריות והיעדר הומניות, כפי שניתן להסיק לכאורה לגבי מי ששיתפו פעולה עם השלטון הנאצי.

כמוכן, נפסק כי גם לו היה בדברים משום לשון הרע, היו עומדות למשיבים ההגנות שבסעיפים 15(4) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע. זאת, כיוון שבמאמר יש משום הבעת דעה וביקורת על התלונה שהגיש המבקש ומדובר בטור אישי, הכולל כתיבה ביקורתית נוקבת על תופעות שונות בחיים הציבוריים, וכי מרגע הפרסום אודות הגשת התלונה הפך עניינו לפומבי וחשוף לביקורת.

ערעור שהגיש המבקש נדחה גם כן. בית המשפט המחוזי סבר, כי התבטאויותיו של המשיב 5 המטילות דופי חמור בכישוריו המקצועיים וביושרו המקצועי של אדם, עולות כדי לשון הרע, והן עלולות לפגוע בעיסוקו ובמקצועו, לבזותו ולהשפילו בעיני החברה כולה או למצער בקרב חבריו למקצוע. ואולם, בית המשפט המחוזי הותיר על כנה את קביעת בית משפט השלום כי עומדות למשיבים ההגנות הקבועות בסעיפים 15(4) ו-15(6) לחוק. כן נקבע, כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות.מכאן בקשת רשות הערעור דנן.

דיון משפטי:

כב' הש' ע' ארבל:

על מנת ליהנות מהגנת תום הלב על המפרסם להראות כי התקיים בעניינו אחד מסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות, שאז קמה לו חזקת תום-הלב לפי סעיף 16(א) לחוק. יסוד הסבירות טבוע בחזקת תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק. המבקש מבקש לקבוע, כי מקום שהפרסום כולל השוואה לנאצים, יש לקבוע קטגורית כי הוא אינו מצוי ב"תחום הסביר באותן נסיבות", כדרישת הסעיף, שאז תישלל ההגנה מן המפרסם.

החוק תר אחר נקודות איזון ראויות בין שתי זכויות יסוד חוקתיות – חופש הביטוי והזכות לשם טוב - שלא תמיד יכולות להתקיים זו לצד זו מבלי שהאחת תכרסם באחרת. נקודת האיזון הראויה היא זו המגשימה באופן המיטבי את ערך כבוד האדם, ממנו נובעות שתי הזכויות גם יחד.

כידוע, היקפה העיוני והמעשי של חירות הביטוי בשיטתנו הוא רחב עד מאוד. המחוקק בחר להגדיר את גבולות השיח הציבורי בחוק לשון הרע על דרך של עריכת איזונים בין אינטרסים שונים ולא על דרך של פסילת ביטויים כאלה ואחרים. על כן, קביעה לפיה יש להוציא קטגורית מבין גדריו של השיח הציבורי סוג מסוים של ביטוי, אינה עולה עם גישת המחוקק.

בנוסף, לא המילים כשלעצמן יוצרות את לשון הרע, אלא הקונטקסט והנסיבות, הם אלו המעניקים למסכת העובדות את עוצמתה, צבעיה, טעמה וריחה. בדרך זו זוכה חופש הביטוי להגנה מהותית, תוך יכולת "לסנן" ביטויים שאין כל אינטרס ממשי בהגנה עליהם חרף הפגיעה שהם נושאים עימם, מחמת שאין בהם כדי לקדם או להגשים כל ערך מערכי הדמוקרטיה.

על-כן, לא יהא זה נכון לקבוע מראש קביעה כללית ולפיה קיים סוג של ביטויים או פרסומים שאין לו כל מקום בשיח הציבורי ושהשימוש בו הינו למעשה אסור. קביעה שכזו, במדינה דמוקרטית, אינה יכולה לדור לצד הערך של חופש הביטוי.

בנוסף, לא ניתן ולא רצוי להפוך את המושגים מהתקופה הקשורה לשלטון והנאצי ולאידיאולוגיה הנאצית לחסינים מפני שימוש בשיח הציבורי ואין לשלול מן השימוש בהן את הגנת החוק, באשר נגעים שתרמו להיתכנותן של זוועות האתמול לא חלפו מהעולם. הגבלת השימוש במונחים מאותם ימים חשוכים לא תאפשר דיון ציבורי רחב בתופעות שונות של חיינו בהווה, היא לא תאפשר למידה מלקחי העבר ותשלול אמצעי חשוב לדיון ציבורי בסוגיות חשובות ולגיבוש תפישות ודעות.

בענייננו, מדובר בטור פובליציסטי, בדברים שנכתבו בעקבות צעד שנראה כי הוא חריג באופיו –הגשת תלונה במשטרה נגד עיתונאי בשל דברי ביקורת שכתב על יחידה צבאית, כאשר המשיב 5 מבאר ומנמק את עמדתו. בנוסף, המבקש עצמו הוא שהציב את הגשת התלונה במוקדו של דיון ציבורי בעצם שיתוף הפעולה עם הסיקור שניתן לעניין במקומון. כל אלה, כשהם מוצבים לצד הדברים הקשים שנכתבו במאמר, מובילים למסקנה כי אין מדובר בפרסום החורג מן הסביר באותן נסיבות.