תוספת גיאוגרפית כרכיב פיקטיבי לעניין חישוב פיצויים

העובדות ---------

עמיאל כהן (להלן: "העובד") החל לעבוד במפעלי ים המלח (להלן: "המעבידה") בשנת 1974, ומילא שורה של תפקידים בכירים במהלך תקופת עבודתו, עד להוצאתו לפרישה במרץ 1998.

בעקבות פיטוריו, הגיש העובד תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, בין היתר, להשלמת פיצויי פיטורים, ובכלל זה הכללת התוספת, אשר כונתה "תוספת סדום", בשיעור 20% ממשכורתו, כרכיב שכר לעניין חישוב פיצוי הפיטורים.

בית הדין האזורי לעבודה דחה את טענת העובד, זאת משום שעל פי הראיות "תוספת סדום" היא תוספת מותנית בתנאי, והיא שולמה כי העובד עבד באותה התקופה בסדום.

לטענת העובד, מדובר בתוספת אישית של 20% לשכר היסוד, והשם "תוספת סדום" הינו פיקציה. "תוספת סדום" משולמת באופן אוטומטי ורטרואקטיבי על כל תקופת העבודה בסדום, בעוד שהתוספת ששולמה לו היתה עפ"י שיקול דעתו של המפכ"ל ולא רטרואקטיבי. כמו כן טען, כי התוספת שולמה לו, במטרה להשוות את שכרו לשכר של מנכ"לים אחרים.

לטענת המעבידה, התוספת אושרה לעובד כתוספת אזורית, המותנית בעבודתו בסדום. אישור התוספת נעשה רק לאחר שהוברר לחברי הוועדה, כי העובד אכן מועסק בפועל בסדום.

השאלה הנשאלת היא האם "תוספת סדום" שנתנה המשיבה למערער היא תוספת אישית או תוספת גיאוגרפית הנובעת מעבודתו של המערער בסדום?

פסק הדין ---------- בית הדין הארצי קיבל את הערעור וקבע, כי יש להכליל את "תוספת סדום" בשכרו של העובד לצורך חישוב פיצוי פיטורים.

אין מחלוקת, כי תוספת סדום היא תוספת אזורית או תוספת גיאוגרפית, המשתלמת לעובד, אשר עובד בפועל בסדום ובשל עבודתו בסדום. בהתאם לפסיקה, תוספת גיאוגרפית אינה נמנית על רכיבי שכר העבודה, שיובאו בחשבון לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, בהתאם לתקנות פיצויי הפיטורים.

עם זאת, התמונה המצטיירת במקרה דנן היא, שככלל תוספת סדום המקורית היא ודאי תוספת אזורית אמיתית ולא פיקטיבית, אלא שבהתאם להסכם הקיבוצי היתה תוספת זו לחלק משכר היסוד של העובדים עליהם חל ההסכם הקיבוצי. כך גם נהגו בהסכמים האישיים שנכרתו עם העובדים הבכירים, המקבילים לעובד וכללו תוספת זו כחלק משכר היסוד שלהם. כאשר ביקשו להעניק לעובד תוספת שכר כדי להשוות את שכרו למקבילים לו, כינו תוספת זו "תוספת סדום", משום שהעובד היה היחיד שעבד בסדום ולא קיבל תוספת זו, ומפני שכאמור רצו להשוות את שכרו לשל אלה המקבילים לו שעבדו "בשכר סדום". ברם, כאשר ישמו תוספת זו לגביו, לא העניקו לו את תוספת סדום המקובלת, לא מבחינת שיעורה, ולא מבחינת מועד הזכאות, שאמור היה לחול למפרע, מעת בו החל העובד לעבוד בסדום, ולא כפי שיושמה לגביו במועד שרירותי מאוחר יותר. "התבשיל" שהתקבל היה למעשה יצור כלאיים שהיה בו משהו מהסממנים של תוספת סדום המקורית, אך הוא היה שונה ממנה במהותו.

דהיינו, היתה זו תוספת שהתיימרה להיות מוצגת כתוספת סדום, אף על פי שלמעשה לא היתה כזו. תוספת זו שולמה עבור עבודתו הרגילה של העובד, ללא תנאי נוסף, ונקראה תוספת סדום בשל העובדה שהעובד עבד בפועל בסדום. יתרה מכך, תוספת סדום היתה לשכר לכל דבר ועניין לעובדי ההסכם הקיבוצי, וכך גם לעובדי ההסכמים האישיים המקבילים לעובד.

בנסיבות אלה, אין זה סביר להניח שדווקא העובד הוא שיקופח, ולא יקבל תוספת זו כרכיב בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. המסקנה מכל האמור היא, שהתוספת ששולמה לעובד היתה במהותה קרובה יותר לשכר יסוד מאשר לתוספת גיאוגרפית. מכל מקום משנכללה תוספת סדום בשכר היסוד של כל עובדי המעבידה, יש להכלילה בשכר הקובע של העובד לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, ואין להפלותו בעניין זה מנימוקים לא רלוונטיים. לאור האמור לעיל, יש לשלם לעובד את פיצויי הפיטורים על בסיס משכורתו האחרונה לרבות התוספת לכל תקופת עבודתו.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".