בית משפט בארה"ב הרשיע בימים האחרונים 11 נאשמים בהרצת מניות באמצעות דואר הזבל. בראש הקבוצה עומד אלן רלסקי ממישיגן, שמככב כבר שנים לא מעטות כאחד מפעילי הדואר המפוקפק ברשת האינטרנט. באמצעות פניות דוא"ל שכללו מצגים מפוקפקים, קידמה החבורה מניות סיניות זולות. כך גרפו מיליוני דולרים ממכירת המניות שמכרו לאחרים. שלושה מחברי הקבוצה כבר נעצרו. רלסקי עצמו, על פי דברי פרקליטו יסגיר עצמו בימים הקרובים.

שוב עלתה לכותרות, בפעם המי יודע כמה, בעיית דואר הזבל. די בהעלאת מושג זה בכדי לפתח נוגדנים אצל מרבית המחוברים לרשת. יחד עם זאת ראוי אולי לבחון את הבעיה גם מנקודת מבט אחרת. מהו בעצם דואר זבל? איזה מסרים יכולים להיכלל בקטגוריה מפוקפקת זו? נדמה, כי ההגדרה הנכונה מדברת על דברי דואר שאדם מקבל למרות שאין לו כל עניין בכך. במקרה הנדון, חבורת מריצי המניות הרוויחה הרבה כסף. משמעות הדבר שאנשים רבים התפתו לקנות מניות מסוימות אחרי שקראו את תכני הדוא"ל. זה בדיוק העניין, אם אנשים לא היו נענים להצעות בדואר הזבל, דואר הזבל לא היה קיים.

רלסקי, בראיון עיתונאי שנתן עוד לפני כחמש שנים סיפר, כי ספאם הוא העסק המכניס ביותר בו נתקל. בואו לא נשכח, כי סוג זה של מסרים חי וקיים אך ורק בזכות העובדה הפשוטה שאחד מכל אלפי או רבבות מקבליו, רוכש בסופו של דבר את השירות או המוצר המוצעים. גם מפיץ דואר זבל נבער מדעת היה מפסיק לעשות כן, אם פעם ועוד פעם אף אחד לא היה נענה לפניותיו. אם כך, האם עבור מי שהחליט לרכוש מוצר על בסיס המידע שהגיע אליו בדוא"ל, אותו פריט דואר אכן נכנס לקטגורית הזבל? בודאי שלא. עובדה שהמקבל מצא בכך עניין.

דואר הזבל מגלם בתוכו בעיות בשלושה מישורים עיקריים. ראשית, הפגיעה בספקי התשתיות והחיבורים לרשת. הם נזקקים להשקעות מיותרות לכאורה, בגין התעבורה המנופחת. עקרונית זו שאלה שבין ספקי התשתיות לבין המפיצים. בתי משפט כבר נזקקו לא פעם לסוגיה. ברוב המקרים זהו קרב אבוד למזהמים. ביותר ויותר מקומות נחקקים חוקים כנגד דואר הזבל. השיא הנוכחי שייך לבין המשפט באייווה שהטיל על מפיץ דואר זבל בשם ג'ימס מקאלה תשלום פיצוי של מעל 11 מיליארד דולרים לספק האינטרנט CIS. מגמה מתחזקת זו, מהווה כנראה תשובה הולמת.

מישור בעייתי שני נעוץ בעובדה שדואר מסוג זה עלול להוות פלטפורמה לביצוע עבירות. אלה, על מגוונן, ראויות גם כן לתגובה הולמת של החוק. חבורת רלסקי הורשעה בגין עברות של הרצת מניות. באותה מידה, אסור למכור תמונות פורנוגראפיות או שיקויי אהבה שאינם מקיימים את ההבטחות הגלומות בהן או שעלולים להזיק לבריאות, אם חוקים אוסרים זאת. תופעות אלה יש לרדוף באינטרנט כמו מחוצה לו. גם כאן החקיקה והאכיפה יכתיבו את הצלחת המלחמה בעבריינים.

המישור השלישי, זה שבין שולח הדואר למקבלו, הנו הבעייתי ביותר. ניקח לדוגמה תסריט פשוט של מי שרוצה למכור בתום לב ובמסגרת החוק בגדי ילדים. יש לו יכולת להציע בגדים זולים להפליא אך אין לו את תקציבי הענק העומדים לרשותן של חברות הענק. הוא מפרסם זאת דרך הדוא"ל. שליש מהמקבלים קוראים את התוכן ומחליטים להיענות להצעה. עדיין עבור שני השלישים הנותרים זהו דואר זבל. מה שלא נכון לגבי אלה שקנו. עבור האחרונים, ההצעה הייתה מאוד רלוונטית. גם אם לא מסרו במו ידיהם כתובתם, הם נענו מרצונם החופשי ובצעו עסקה טובה מבחינתם. ואם הפרופורציה יורדת לרוכש אחד מתוך רבבה של מקבלי פניות? האם זה משנה את העיקרון שיש כאלה שמצאו עניין ממשי במכתב? מה שמהווה זבל בשביל אחד איננו כזה בעבור האחר.

כמי שמכלה שעות רבות מול המחשב, אני סובל לא מעט מבעית דואר הזבל. אני מוכן גם לתרום חלקי במאבק בחולי זה. יחד עם זאת אסור שהתלהמות תסמא את עיננו. אל נשכח את הצד השני של המטבע. חלק מהדואר שמוצא דרכו לספריות הספאם, הוא בעצם דואר לגיטימי בו מעוניין הנמען מראש. בחלק אחר הוא היה עשוי לגלות עניין, אולם אופציה זו ניטלה ממנו בשל המסננים שהולכים ונעשים צפופים. זכותו של הפרט לקבל דוא"ל (בתנאי שלא מדובר בעבירה) בעוד הרוב המכריע בוחל בו נרמסת. המסננים לא הוגדרו אף לא הוסמכו. היתרון הגדול של האינטרנט הגלום ביכולת ההפצה הגדולה, המהירה והזולה מאוים. את הבעייתיות וסימני השאלה במישור השלישי הנ"ל אפשר לסכם באמירה כי זבל, כמו הרבה דברים בחיים, הוא דבר יחסי.