עובדות וטענות:

מספר תושבי יהודה ושומרון, שאינם אזרחי ישראל (להלן: העובדים הפלסטינים) הגישו לבתי הדין אזוריים לעבודה תביעות כנגד מעבידיהם הישראלים, שעסקיהם פועלים בשטחים המוחזקים. במסגרת הדיון בתביעות אלה התעוררה השאלה מהו הדין החל עליהן – האם הדין הישראלי או שמא דין המקום. בתי הדין האזוריים קבעו כי הדין החל הוא הדין הישראלי. בערעור שהוגש, החליט בית-הדין הארצי לעבודה, כי הדין החל על חוזי ההעסקה בין הצדדים הוא הדין החל בשטחים המוחזקים. עוד קבע בית-הדין הארצי כי הדיון בכל תיק יוחזר לבתי-הדין האזוריים לשם בחינת הוראותיו של הדין החל בשטחים המוחזקים ובירור הצורך בהחלתן של הוראות מיוחדות מן המשפט הישראלי על חוזי ההעסקה מכוח עיקרון תקנת הציבור. על קביעותיו אלו של בית הדין משיגה העותרת, עמותת קו לעובד, בשמם של העובדים הפלסטינים.

דיון משפטי:

כב' הש' א' ריבלין:

אין בחוזים שנכרתו כל ביטוי מפורש לכוונת הצדדים באשר לזהות הדין החל ביחסים שביניהם. חרף המסמכים הרבים שהוגשו, לא הפנו הצדדים לתניה כזו או אחרת בחוזה, הקובעת במפורש תחולה של דין זה או אחר על יחסי העבודה שבין הצדדים. ככלל, בהיעדר ביטוי לכוונת הצדדים, עשויה הייתה הזיקה הטריטוריאלית להוביל למסקנה כי הדין החל על העובדים הפלסטינים הוא הדין הירדני, שהרי מקום ביצוע עבודתם של העובדים הפלסטינים הוא בשטחים המוחזקים. אלא, שמבחן זה אינו עומד לבדו ואין בשום פנים לקבל את עמדתם הכללית של המשיבים, אשר ביקשו להתבסס על הזיקה הטריטוריאלית למקום ביצוע העבודה, כזיקה בלעדית ומכרעת. נפסק, כי מקום ביצוע העבודה צריך להבחן אף ביחד עם הזיקות השונות הנבחנות במסגרת מבחן "מירב הזיקות" - מקום כריתת החוזה, מקום עריכת המשא ומתן קודם לכריתתו של החוזה, מקום ביצועו (היחיד, העיקרי או השגרתי) של החוזה, זהות הצדדים לחוזה (ובתוך כך מקום מושבם, אזרחותם, התאגדותם ופעילותם העסקית), שפת החוזה, מטבע התשלום, מקום תשלום המיסים וכוונת הצדדים לעניין ברירת הדין במישורים אחרים של יחסיהם. מבחן "מירב הזיקות" מבסס את המסקנה כי יש להחיל על יחסי העבודה הנדונים את דין העבודה הישראלי.

בשל זהותם של הצדדים ובשל הזירה הגיאוגרפית שבה התעוררה המחלוקת, יש ליתן את הדעת לייחודו של המצב המשפטי בשטחים המוחזקים ו"במובלעות הישראליות". הליך ברירת הדין צריך להביא בחשבון, במסגרת בחינתה של הזיקה הטריטוריאלית, גם את המצב המשפטי המיוחד השורר במקום כריתתו או ביצועו של חוזה העבודה, קרי – "המובלעות הישראליות". מבחינה רעיונית, ברירת הדין המבוססת על רכיב טריטוריאלי טומנת בחובה הנחה, לפיה בטריטוריה הנתונה חל דין אחד בלבד, כך שנוצרת ציפייה חד-גונית של הפרט בדבר זהות הדין שיחול על התקשרויותיו שם. אלא שבמקרה של "המובלעות הישראליות" בשטחים המוחזקים, מתקיימת בטריטוריה עצמה מציאות חיים מורכבת ומצב משפטי רב-גווני. על התושבים הישראלים המתגוררים באותם שטחים מוחלים חלקים נרחבים מן המשפט הישראלי, לצד חקיקה מיוחדת מטעם המפקד הצבאי החלה אף היא על התושבים הישראלים בלבד. התושבים הפלסטינים המתגוררים באותם שטחים עצמם כפופים לדין הירדני ולחקיקת המושל הצבאי החלה עליהם. הנה כי כן, במקרה שבפנינו, דין מקום ביצוע העבודה אינו אחיד ואינו תלוי רק בקריטריון טריטוריאלי, כי אם גם בקריטריון פרסונאלי. בכך, יש כדי לאבד מכחה של הציפייה הרגילה של הצדדים בדבר הדין החל על פעולותיהם. אופיו המשפטי של היישוב הישראלי כ"מובלעת", שאינה כפופה בפועל למשפט הכללי החל באותה טריטוריה גורם, אם כן, בעניינים מסוימים, להתרופפות בקשר שבין מקום ביצוע העבודה לבין הדין שחל על חוזה העבודה. משכך, במסגרת מבחן "מירב הזיקות", הופך משקלם המסתבר של הזיקות האחרות ושל עקרונות השיטה המשפטית למשמעותי יותר בבחירת הדין שיחול. במסגרת זו יש ליתן את הדעת לעובדה שתשלום השכר לעובדים נעשה במטבע ישראלי, מסמכים שונים הנוגעים להעסקה, כגון מכתבי פיטורין, תלושי שכר וכרטיסי נוכחות – כתובים בעברית, ימי המנוחה והחג נקבעו כמקובל בישראל. כך, מחזקות הנסיבות האחרות את המסקנה כי זיקתם של יחסי העבודה נשוא הדיון לדין הישראלי אמיצה יותר מזיקתם למדינת ירדן ולדיניה.

במסקנה זו תומכים אף העקרונות המנחים של הדין המהותי שברירתו נדרשת – דין העבודה. מכחם של עקרונות אלו מתגבשת ההנחה לפיה, ככלל, בהיעדר הסכמה ברורה של הצדדים, יש לשאוף לכך שברירת הדין תביא לכך שבתחום יחסי העבודה יוחל דין זהה ושווה על כל העובדים שאין ביניהם שונות רלוונטית, בהיותם מבצעים עבודה שווה או שוות ערך. כשם שעל התקשרותו של עובד פלסטיני, המועסק מכוח היתרים מתאימים, בשטחה של מדינת ישראל אצל מעביד ישראלי, יחול – בהיעדר הסכמה אחרת או זיקות ממשיות אחרות – הדין הישראלי, כך יחול הדין הישראלי גם על התקשרותו של עובד פלסטיני המועסק, מכוח היתרים מתאימים, אצל מעסיק ישראלי ב"מובלעת ישראלית". אין להפלות בין השניים, כשם שאין להפלות בינם לבין עובד ישראלי המועסק אצל אותו מעביד ישראלי ב"מובלעות הישראליות" עצמו, ככל שהוא מבצע עבודה שווה או שוות ערך. דפוסי ההתקשרות הם אותם דפוסים. אבחנה מסוג זה הסומכת על אזרחות או לאום היא פסולה. אין היא מגלה שונות רלבנטית ואינה מתחייבת מן הנסיבות. כך לגבי אבחנה בין עובדים פלסטינים לבין עצמם וכך גם לגבי אבחנה בין עובדים פלסטינים לבין עובדים ישראלים. החלתן של שתי מערכות דינים שונות על עובדים העובדים בצוותא, עבור מעביד זהה, תוביל בהכרח לאפליה אסורה. כללי ברירת הדין של משפט העבודה לא נועדו להכשיר תוצאה שכזו. כללים אלה, המתגבשים בחלל נורמטיבי המושפע מערכי היסוד של החברה ישראלית וממושכלות היסוד של קהילת העמים כולה, באים למנוע דפוסי העסקה בלתי שוויוניים שבבסיסם אבחנה הנסמכת אך ורק על שיוכם הלאומי והאתני של העובדים.

אשר על כן, יש לקבוע כי הדין אשר יש להחיל על יחסי העבודה הנדונים – הוא הדין בעל "מירב הזיקות" לחוזי ההעסקה – הוא הדין הישראלי.