הנה סיפור על כסף, המון כסף. חנה בנקיר היא אזרחית ותושבת שבדיה. היא גם יהודייה טובה, ולכן לה ולאמא שלה אווה היה חשבון משותף בבנק מזרחי-טפחות, סניף בית אל-על. בשנת 1995 נפטרה האמא, ושנתיים לאחר מכן, ב‭,1997-‬ ביקרה חנה בארץ והציגה לפני הבנק צו ירושה שלפיו היא היורשת היחידה של אמה. היא ביקשה כי החשבון המשותף יועבר על שמה בלבד. כמו כן, היא משכה מהחשבון 30 אלף דולר.

כן, גם אתם ודאי שמים לב שלא מדובר במשפחה קשת יום. לאחר משיכה זו נותרה בחשבון יתרה נושאת ריבית בסך 241 אלף דולר. חנה המריאה חזרה לשבדיה כשהיא רגועה ובטוחה שבנק טפחות ישמור על כספה כמו שבנק יודע לעשות. מאז ביקור זה וביצוע פעולה זו בחשבון לא ביקרה חנה בארץ, וליתר ביטחון בדקנו את זה במשרד הפנים. חנה לא היתה בארץ, ולכן מן הסתם גם לא ביצעה כל פעולה בחשבון.

ב‭,2002-‬ לאחר שהחשבון היה רדום וישנוני כמה שנים, פנתה חנה (בעודה שוהה בשבדיה) לבנק באמצעות עורך דין שבדי, והודיעה כי היא מעוניינת להעביר כספים מהחשבון במזרחי לבנק בשבדיה. בדקנו גם את זה, וגם עורךהדין השבדי מאשר שהיתה פנייה כזו, אולם הבנק לא הגיב.

בנובמבר 2006 פנתה חנה באמצעות עורך-דין אחר, הפעם מן הסוג הישראלי, אל מנהל הסניף יחיאל אורנבך, וביקשה לבצע פעולות שונות בחשבון, כמו לדעת מה יתרת חשבונה. לעורך-דין נאמר בשיחה טלפונית כי מאחר שמדובר בחשבון משותף של חנה ואמה ללא סעיף אריכות חיים, החשבון מוקפא.

לאחר פניות חוזרות של עורך-הדין נאמר לו כי בחשבון יש סכום של כ- ‭117,800‬ דולר, ובסוף החודש צפויה להתווסף ריבית בשיעור ‭1,000‬ דולר. מכיוון שהסכום המצוין נמוך משמעותית מהסכום הצפוי, נערכו כמה בירורים על-ידי העורך-דין, שהעלו כי בספטמבר 1999 ב‭15-‬ וב‭17-‬ בחודש בוצעו 3 משיכות בסך כולל של 170 אלף דולר מתוך החשבון. לדברי חנה, הגברת בנקיר בשבילכם, היא מעולם לא ביצעה משיכות שכאלה. לטענתה, הבנק גם מעולם לא שלח לה דפי חשבון שמדווחים על 170 אלף דולר שנמשכו.

ושימו לב, כאן מגיע החלק המדהים ביותר: כשעורך הדין ביקש לראות את רישומי המשיכה, נמסר לו (וגם לנו) שהמסמכים בוערו, כלומר עלו באש, כלומר נשרפו, כלומר אין להם שום זכר. אין לבנק שום תיעוד מי האיש המסתורי שמשך את הכסף כשחנה, לפי משרד הפנים לפחות, לא היתה בארץ, והיא - אנחנו מזכירים, בעלת זכות החתימה הבלעדית.

הלקוח תמיד אשם

איך יכול להיות שאין שום מסמך בנמצא, אף-על-פי שלא חלפו כל-כך הרבה שנים? למה הבנק שורף את המסמכים ולא מעביר אותם לארכיון? ואיך יכול להיות שבבנקאות מודרנית אין גיבוי במחשב? כל הסיפור הזה נראה לנו תמוה וחשוד ומיהרנו לפנות לבנק ישראל. שאלנו איך יכול להיות שאין שום תיעוד לפעולות משמעותיות כל-כך, אפילו לאחר 7 שנים.

לתדהמתנו, התקבלו הדברים הבאים: "לא קיימת כל הוראה או נוהל מטעם הפיקוח על הבנקים בנושא שמירת מסמכים או ביעורם. כל בנק קובע בנהליו את פרקי הזמן שבהם הוא שומר סוגים שונים של מסמכים ואת הדרך שבה הוא מבער אותם בתום פרק הזמן האמור.

"אין באפשרותנו להשיב על השאלה אם נותר בבנק תיעוד כלשהו שממנו ניתן ללמוד על הפעולה או על זהות מבצעה ללא עריכת בדיקה פרטנית עם הבנק. נוכל לעמוד לרשותה של המתלוננת לעריכת הבדיקה, כאמור, לאחר שנשתכנע כי זהו אכן רצונה‭."‬ בתרגום חופשי: מה אתם רוצים, תעזבו אותנו בשקט.

מבנק טפחות לעומת זאת נמסר כי: "ניתן לראות שנעשתה משיכת כסף במזומן מהחשבון, אך לא ניתן לאתר את זהות מושך הכסף‭."‬ הדובר מוסיף כי הבנק ערך תחקיר בנושא, אך מכיוון שהמתלוננת לא נמצאת בארץ, קשה לערוך בירור מולה.

אתם מבינים? הדובר בני שוקרון מוסיף וכותב כי: "הבנק שומר על-פי דין על מסמכים המעידים על ביצוע פעולות 7 שנים אחורה. מאחר שמאז ביצוע פעולת המשיכה חלפה תקופה של יותר מ‭7-‬ שנים - בוערו מסמכי המשיכה, אולם רישומה נשאר בספרי הבנק. בעניין זה הבנק פעל כדין. בדיקה שהבנק כן הצליח לבצע לא העלתה כל ממצא מחשיד כלפי מי מעובדי הבנק.

"כמו כן עולות מספר תהיות כלפי הלקוחה: היא טוענת שב‭2002-‬ פנה לבנק עורך-דין שבדי מטעמה בבקשה להעביר כספים מחשבונה בארץ לחו"ל. ומכתבו, כך לטענתה, לא זכה למענה. מדוע המתינה הלקוחה 4 שנים תמימות, כך על-פי גרסתה, על מנת לבצע פנייה נוספת לבנק, הפעם באמצעות עורך-דין ישראלי? הדעת הרי נותנת שמי שפונה על מנת שיאפשרו לו להעביר כספים מעוניין בביצוע הפעולה ללא דיחוי, ולא ממתין 4 שנים שלמות על מנת לשוב ולפנות בנושא‭."‬

ואנחנו אומרים: אין ספק, הלקוח תמיד אשם. תחזירו את הכסף ותתחילו לתפקד כבנק אחראי! אנחנו ממשיכים ללוות את הסיפור המוזר הזה עד לסוף טוב. מבטיחים.