המשרד לאיכות הסביבה מצטרף למאבק בעד תדלוק בגז
חניונים ציבוריים תת-קרקעיים שלא יקפידו על אוורור המאפשר חניית רכבים מתודלקי גפ"מ (גז פחממני) לא יזכו לחידוש רישיון העסק שלהם. כך עולה מהנוסח החדש לתנאי רשיון שפרסם המשרד לאיכות הסביבה, במסגרת מדיניותו לקידום השימוש בדלקים בעלי פוטנציאל נמוך של זיהום אוויר לרכבים ממונעים.
בהודעת המשרד, שפורסמה גם באתר האינטרנט שלו, נאמר בין היתר, כי "המשרד פועל במטרה לקדם את השימוש בגפ"מ כדלק מנועי ידידותי לסביבה וזאת באמצעות עדכון התנאים ברישיון עסק לחניונים סגורים ולקידום תקן ישראלי לתחנות תדלוק גפ"מ".
אודי תמיר, מנכ"ל גזפרו, העוסקת בהתקנת ערכות גפ"מ עבור רכבי בנזין מסר היום, כי "משרד לאיכות סביבה שותף לגורמים ממלכתיים אחרים, שכבר פועלים באופן אקטיבי לעידוד הסבת רכבי בנזין לתדלוק באמצעות גפ"מ".
החלטת המשרד לאיכות הסביבה מצטרפת להחלטת משרד התחבורה לאפשר הסבה לגז של כלי רכב עם מנועי בנזין או סולר מכל שנות הייצור, אם כלי הרכב יהיה מצויד בממיר קטליטי. היא משלימה גם את הודעת בועז סופר מרשות המסים, על כוונת הרשות לגבש תוך חמישה חודשים מדיניות שתעודד באמצעות הטבות מס את המעבר לשימוש בכלי רכב המופעלים בדלקים ידידותיים לסביבה ובהם גפ"מ.
התנאים החדשים לרישיון עסק לחניון שגדלו מ-500 מ"ר ומעלה, החליפו את תנאי הרישיון הקודמים בהם נעשה שימוש עד עתה. במשרד לאיכות הסביבה אומרים, כי הצורך בשינוי נבע מהכנסתם לשימוש של דלקים חדשים כגון גפ"מ וקובעים שגפ"מ מזהם את האוויר פחות מאשר הדלקים הנוזליים הנמצאים בשימוש בישראל.
התנאים החדשים שמכתיב המשרד לאיכות הסביבה לחניונים תת-קרקעיים מתבססים על התקן האמריקני הרשמי ANSI/NFPA 88A, והם מדגישים את ההיבט הבטיחותי הקשור לשימוש בגפ"מ. בין היתר כולל התקן החדש דרישה לאוורור קבוע של החניון בקצב מוגדר, על בסיס של יחידת שטח, בהתאם לתקן האמריקני.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
