לאומי: יש לתת דגש בתקציב על הפחתת יחס החוב-תוצר
כלכלני בנק לאומי מגיבים על פרסום לגבי החלטה על צמצום החוב הממשלתי ל-540 מיליון שקל והעמדתו על 89% מהתוצר המקומי הגולמי. בבנק אומרים, כי "זו ירידה משמעותית ומעודדת לכיוון שנדרש על פי אמנת מאסטריכט", ומחווים את דעתם, כי צריך להינתן דגש מרכזי במדיניות התקציבית להפחתת יחס החוב/תוצר.
יחד עם זאת, אומרים הכלכלנים, כי אין להתעלם מהשלכות המלחמה בצפון וסבורים, כי השווקים הפיננסיים יבקשו בקרוב לקבל איתותים שיעידו אם ההשפעות הכלכליות של המלחמה הן פרמננטיות או זמניות בלבד.
נזכיר, כי השבוע פורסם המדד המשולב לבחינת מצב המשק המתפרסם על ידי בנק ישראל, עלה בחודש יולי בכ-2% וכי מתחילת השנה הסתכמה עלייתו בכ-3.9%. המדד הושפע רק בחלקו מהלחימה בצפון: רכיב היצוא ליולי הושפע מכך לשלילה בעוד נתוני רכיבים מרכזיים אחרים מתייחסים עדיין רק לחודש יוני.
רכיב מרכזי במדד המשולב למצב המשק הוא הייצור התעשייתי. במחצית הראשונה של השנה נרשם גידול מואץ בתחום זה עד כדי צמיחה בקצב דו-ספרתי. המגמות בחודשים אלה, מצביעות לצד הגידול הניכר בייצור, על קצב התרחבות איטי במיוחד בשעות העבודה. מכאן שהיצור לשעת עבודה, המהווה מדד לפריון
העבודה בתעשייה, גדל אף הוא בקצב מהיר. לנתון זה, המתואר בגרף, השפעה על שכר העבודה והרווחיות של הפירמות. בפרט, גידול בפריון העבודה מאפשר גידול בשכר העבודה מבלי לפגוע ברווחיות הפירמות.
בבנק לאומי אומרים, כי מגמתו ארוכת הטווח, המצביעה על גידול לקצב שנתי העולה על 3.5%, תומכת בהתרחבות פוטנציאל
הייצור בתעשייה וכתוצאה מכך, גם של התוצר העסקי במשק.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
