המלחמה על האופציות: האם הבעל צריך להעביר מחצית לגרושתו למרות שטרם הבשילו?
סכסוכים בין בני זוג על הדירה או על הדירות הם הליך רגיל בסכסוכי הגירושין בבתי המשפט ובבתי הדין בישראל, אבל מה קורה כשלבעל יש אופציות שקיבל במסגרת עבודתו האם הן צריכות להתחלק שווה בשווה או שמא הם שייכות לבעל?
בית הדין הרבני האזורי בחיפה הכריע לאחרונה בסכסוך גירושין בין בני זוג על האופציות שקיבל הבעל במסגרת עבודתו. האישה טענה כי היא זכאית לקבל חצי משווי כלל האופציות שקיבל הבעל כשנה וחודש לפני שפירקו את התא המשפחתי. לטענתה היא זכאית לחצי מ-200 אלף האופציות שבעלה קיבל מעבודתו. האישה טענה כי על בית הדין להעריך את שווי האופציות בעת הזמן שיהיה ניתן לממש אותן ולא לפי ערכן במועד פירוק התא המשותף בינה לבין בעלה.
הבעל מצידו טען כי הוא החל לעבוד בעבודתו בסך הכל כשנה וחודש לפני שיחסיו עם אשתו עלו על שרטון. לטענתו, 50 אלף מהאופציות הבשילו אחרי כשנה ואילו 150 אלף האופציות הנוספות יבשילו ב-12 פעימות כל שלושה חודשים. משכך טען הבעל כי האישה זכאית רק ל-25 אלף אופציות בלבד, שכן רק הם הבשילו במהלך נישואיהם.
בנוסף דרש כי האישה תשלם לו דמי שימוש עבור השימוש הבלעדי שעשתה בדירה המשותפת.
האישה טענה מנגד כי על בית הדין לדחות את דרישת הבעל לחייב אותה בדמי שימוש, שכן לטענתה בעלה עזב את הבית מרצונו. כמו כן דרשה האישה לחייב את בעלה לשעבר בתשלום בגין פערי השתכרות ומוניטין אישי.
- בכתובה היה כתוב - חצי מיליון שקל לאישה, כמה באמת שולם?
- ביה"ד הגדול לא התערב: הבעל ישלם שליש מהכתובה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הבעל מצדו טען כי בית הדין לא יכול לחייבו בפערי השתכרות ומוניטין שכן לא מדובר על צד שוויתר על הקריירה האישית שלו על מנת לאפשר לצד השני להתפתח. לטענתו אשתו ניהלה קריירה מלאה.
אין בסיס לטענה
הדיינים הרב יוסף יגודה, הרב סיני לוי והרב יעקב שרעבי קבעו "שאין כל בסיס לקבל את עמדת האישה". הדיינים ציינו כי "פסקי הדין אשר ציטטה האישה מלמדים כי יש לבחון באופן ספציפי, האם האופציות אשר מבשילות לאחר מועד הקרע, ניתנו בגין התקופה שטרם מועד הקרע בתמורה לעבודת העבר, או שניתנו כתמריץ לעבודה העתידית".
הדיינים קבעו כי "האופציות ניתנו לבעל עם התחלת עבודתו בחברה, ולפיכך אין כל אפשרות שניתנו בגין עבודתו בעבר. כל כולן של האופציות צופה פני עתיד. הטענה שהאופציות ניתנו בשל יכולות אישיות שפותחו בעבר, אינה רלוונטית ואין לה כל יסוד בפסיקה".
- ניסתה לעקוף איסור פיטורים בהריון - ותפצה עובדת
- השותפים הסתכסכו - ואז נחשפה התמונה האמיתית
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
הדיינים יגודה, לוי ושרעבי פסקו כי "בנוגע להיקף האופציות להם זכאית האישה לא דייק האיש בטענתו". הדיינים קבעו כי ברור הדבר שחייב האיש במחצית האופציות שהבשילו עד מועד הקרע. אך בנוסף לזאת, יש לזכות את האישה גם בחלק מן האופציות העתידיות, שכן בכפוף לכך שאכן יזכה בהן בעתיד הרי חלפה במהלך הנישואין חלק מן התקופה של הבשלת האופציות". הדיינים קבעו כי יש לחשב באופן יחסי את זמן ההבשלה של האופציות ולפי זה לזכות את האישה. הדיינים קבעו כי בנוסף ל-25 אלף האופציות אשר להם זכאית האישה יינתנו לה בנוסף 36.5 אלף אופציות.
שני הצדדים פיתחו קריירה
בעניין המוניטין קבעו הדיינים כי הם מקבלים את טענות הבעל כי "אין מדובר על מצב בו האישה נמנעה מפיתוח קריירה עצמאית, בשל התפתחותו המקצועית של הבעל, שני הצדדים פיתחו קריירה כל אחד לפי מקצועו". הדיינים קבעו כי אומנם יש פער בי הכנסות בני הזוג של הבעל 21 אלף שקל לחודש ושל האישה בתוספת המזונות כ-16 אלף שקל ולכן דחו את תביעת האישה לפיצוי בגין מוניטין אישי.
כמו כן קבעו הדיינים כי "יש לחייב את האישה בדמי שימוש מיום הגשת תביעת הגירושין. הדיינים ציינו במענה לתביעת הגירושין האישה טענה לשלום בית אך טענותיה לא היו כנות ובמהלך הדיונים היא הכחישה עובדות ברורות שאינן משתמעות לשתי פנים.
בנוסף האישה אף זימנה לעדות עד שלא דבק באמת, בלשון המעטה. הדיינים קבעו כי כל המהלכים הללו נועדו למשוך את ההליך בדרך לא לגיטימית, וכי ההוכחות שהוגשו לבית הדין גררו מצב בו אין סיכוי לשלום בית ועל פניו הצדדים אסורים לגור תחת קורת גג אחת.
- 2.דוד 21/06/2023 12:11הגב לתגובה זוhttps://www.psakdin.co.il/Files/3.pdf
- 1.גיבי אבריאלוב 19/06/2023 19:28הגב לתגובה זווואו רבנים חשוכים מנהלים דיונים כאלה וחורצים גורלות פשוט וואו הם יודעים מה זה אופציות בכלל לא עבדו יום אחד רק חיים על חשבון הציבור
- פסקו יפה וחכם . (ל"ת)נדיב 20/06/2023 06:20הגב לתגובה זו
- יוסי 19/06/2023 21:33הגב לתגובה זותתייחס לתוכן

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך
לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים
בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי
בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.
מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.
שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.
"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"
המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".
- האח יוכל לקבל את המשק - וזה מה שיידרש לעשות
- ועד של מושב יפצה במאות אלפי שקלים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.

האם בן הזוג שהורחק בצו יקבל דמי שימוש עבור הדירה?
בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל דחה את תביעתו של גבר שביקש לחייב את זוגתו לשעבר בתשלום של כ-160 אלף שקל בגין שימוש בדירת המגורים המשותפת. השופט מחמוד שדאפנה קבע כי מאחר שהגבר הורחק בצו הגנה בעקבות אלימות, ובהמשך בחר מרצונו לשכור דירה אחרת ולא ביקש
לשוב לביתו - הרי שהוא ויתר למעשה על זכותו לדמי שימוש. "התובע יצר מצג של ויתור, הן במשתמע והן בהתנהגותו", כתב השופט
כשמ. ק. עזב את ביתו באפריל 2020, אחרי שנים של זוגיות שנגמרו רע, הוא אולי לא שיער שיום אחד ימצא את עצמו מתדיין בבית המשפט על שאלת השאלות: האם מגיע לו תשלום עבור הזמן שבו גרה בת זוגו לשעבר לבדה בדירה המשותפת. במשך כמעט חמש שנים היא המשיכה להתגורר שם עם ילדיהם, והוא, מצדו, שכר דירה אחרת, התבסס מחדש והמתין לרגע שבו יוכל לממש את חלקו בדירה. אלא שכשהגיעה העת, הוא דרש גם דמי שימוש - ובית המשפט סירב.
פסק הדין שניתן באחרונה על ידי השופט מחמוד שדאפנה מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, עוסק בתביעה יוצאת דופן, אך גם כזו שמוכרת במצבים של פירוד בין בני זוג שאינם נשואים אך מוכרים כידועים בציבור. השופט דחה את תביעת הגבר וחייב אותו לשלם לאשתו לשעבר 8,000 שקל הוצאות משפט, תוך שהוא קובע כי, "התובע ויתר במשתמע על דמי השימוש, הן בהתנהגותו והן בעצם החלטתו לשכור דירה אחרת ולחיות בה".
מ. ק. וי. א. ניהלו מערכת יחסים זוגית במשך מספר שנים, והיו כמה מוכרים כידועים בציבור מ-2015. הם גרו ביחד בדירה של עמידר, הרשומה על שמם בחלקים שווים. במהלך חייהם המשותפים נולדו להם שני ילדים. אלא שבאפריל 2020 נפרדו דרכיהם לאחר אירוע אלימות שבגינו הוצא נגד הגבר צו הגנה. הנתבעת, י. א., הגישה בקשה לצו בעקבות האירוע, ובית המשפט נענה לה במעמד צד אחד. בדיון שהתקיים מאוחר יותר במעמד של שני הצדדים, בוטל הצו, אך במקומו ניתנה התחייבות הדדית: הצדדים לא יטרידו או יאיימו זה על זו, והגבר התחייב שלא להיכנס לדירת המגורים למשך שישה חודשים. ההתחייבות, כך קבע השופט, ניתנה מרצונו החופשי של התובע. "אין מקום לטענה כי הוא נאלץ לצאת מדירת המגורים", הוא כתב בהכרעתו. "גם אם טענתו כי לא הפגין אלימות נכונה, התובע היה יכול לנהל את ההליך, לחקור את הנתבעת ולהוכיח את צדקתו. הוא בחר שלא לעשות כן, והסכים במפורש שלא להיכנס לדירה למשך חצי שנה".
לא התכוון לשוב לדירה
במרכז פסק הדין עמד גם ממצא חשוב נוסף: במהלך ההליכים, התברר כי הוגש נגד התובע כתב אישום בגין האלימות כלפי הנתבעת, שבמסגרתו הוא הודה והורשע במעשים. "התובע ובא כוחו בחרו שלא לציין עובדה מהותית זו בכתבי הטענות", הדגיש השופט שדאפנה. "הסתרת עובדות מהותיות מעיני בית המשפט היא התנהלות המעידה על חוסר תום לב מובהק". השופט הוסיף כי עצם העובדה שהתובע הורשע בפלילים על אותה פרשה שוללת את טענתו כי יציאתו מהדירה נעשתה "על לא עוול בכפו". לדבריו, מדובר במקרה שבו הגבר לא רק הסכים להתרחק מהדירה, אלא גם פעל מאוחר יותר באופן שמוכיח כי לא התכוון לשוב אליה.
- תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
- ביהמ"ש: הדירה שרשומה על שם האשה - שייכת לבעלה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר עזיבתו, שכר התובע דירה סמוכה כדי להישאר קרוב לילדיו. לדבריו, הוא שילם דמי שכירות של 2,300 שקל לחודש ובהמשך 2,400 שקל. במשך השנים הוא לא פנה לבת זוגו בדרישה כלשהי לקבלת דמי שימוש. רק כארבע שנים מאוחר יותר, לאחר שבית המשפט הורה על פירוק השיתוף בדירה, החליט האיש להגיש תביעה ולדרוש ממנה סכום של כ-160 אלף שקל בגין תקופת השימוש בדירה. אלא שהשופט לא השתכנע. הוא קבע כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובלי כל הצדקה. "התובע לא עשה מאומה מאז תמה תקופת ההרחקה ועד להגשת התביעה", נכתב בפסק הדין שפורסם. "התנהגותו מעידה כי גמר בלבו שאינו עוד מעוניין לשוב לדירת המגורים. לא זו בלבד שלא תבע, אלא שגם לא ביקש לחזור לבית המגורים או לדרוש דמי שימוש. תחת זאת, בחר לשכור לעצמו דירה אחרת ולהמשיך בחייו". השופט הדגיש כי התובע לא הציג שום הוכחה לכך שהנתבעת מנעה ממנו לשוב לביתו לאחר שפג תוקף ההרחקה. "לא הובאה כל ראיה כי היתה מניעה ממשית לחזרתו לדירת המגורים. אם אכן חשש ממנה, מדוע לא הגיש תביעה בזמנו? הימנעותו מלפעול מלמדת כי השלים עם מצבו ועם המשך מגוריה של הנתבעת בבית לבדה", הוא קבע.
