תעבורה: סמכות המדינה לשלול רישיונו שלנהג "מופרע"

עובדות וטענות: רשות הרישוי פסלה את כל המשיבים מהחזיק רישיון נהיגה לתקופות שבין 10-3 שנים, לאחר שהשתכנעה כי מדובר בנהגים מסוכנים שיש בדרך נהיגתם משום סכנה לכל מי שמשתמש בדרך. החלטת הרשות לפסילת המשיבים ניתנה לפי סעיף 56 לפקודת התעבורה ולאחר שניתנה למשיבים הזדמנות להשמיע טענותיהם בפניה.

בית המשפט קמא דחה את בקשת אשרור החלטת הרשות, בין היתר, כיוון שלא ברור קיומו של בסיס משפטי על פי החוק, בהיותו מעורפל ורב משמעי; לא ברור אם פרשנות הרשות אכן נכונה ומתאימה לחוק; הביצוע בפועל אינו צודק ומתאים, הינו חפוז ונעשה ללא אזהרת הציבור והנהגים ולכן אינו הוגן ואינו חוקתי. מכאן הערעור דנן.

לטענת המערערת, מדובר בנהגים מסוכנים ביותר להם הרשעות קודמות רבות, שיש להרחיקם מן הדרך לתקופות ארוכות או אף לצמיתות. שלילת רישיונותיהם היא צעד הכרחי על מנת להגן על שלום הציבור מפני נהיגתם המסוכנת. בחירת הנהגים הייתה מושכלת ולא שרירותית. במקרים של נהגים פורעי חוק, קיים צורך בנקיטת פעולות נוספות, דרסטיות יותר, בבחינת הקדמת תרופה למכה, מעבר לשיטת הניקוד החדשה הקיימת, אשר התברר שהנה בלתי מספקת. לא היה מקום לשלול את סמכות הרשות המעוגנת בפקודה. גם אם לדעת בית המשפט נפלו פגמים בהחלטותיה, הם אינם מהותיים המצדיקים פסילת החלטותיה.

דיון משפטי: כב' הש' ע' חבש: סעיף 56 לפקודה קובע שני תנאים חלופיים שעל בסיסם תוכל הרשות להחליט על פסילת נהג מלהחזיק ברישיון נהיגה: "בדרך נהיגתו של בעל רישיון נהיגה יש משום סכנה לעוברי דרך"; "שבעל רישיון הנהיגה הוא פרוע או מופרע". כן דורש הסעיף שהחלטת הפסילה תהיה מנומקת ותיעשה לאחר שמיעת טענות בעל רישיון הנהיגה.

בצדק קבע בית המשפט קמא, כי מדובר בסעיף שלא ניתן ליישום מבחינות רבות. באשר לחלופה הראשונה, ניתן להעלות מקצת מהבעיות שלא ניתן להן מענה: הכיצד ניתן לקבוע כי נהיגתו של בעל רישיון נהיגה הנה מסוכנת לעוברי הדרך? מי מוסמך לקבוע מה מידת הסכנה הנשקפת מדרך נהיגתו לעוברי הדרך? מי מוסמך למיין את עבירות התעבורה למסוכנות יותר או מסוכנות פחות? האם בכלל יש קריטריונים למיון האמור?

אשר לחלופה השנייה, הנוגעת לאישיותו של הנהג, זו בעייתית עוד יותר להבנה או ליישום. לא ברור מה משמעות המונחים "פרוע" ו-"מופרע". האם אין בשני המונחים, או לכל הפחות אחד מהם, מימד של ליקוי נפשי – התנהגותי - אישיותי? ושוב, מי יקבע כי הנהג המסוים הנו פרוע או מופרע? מה הם הקריטריונים האובייקטיביים לקביעה כאמור? בהנחה שניתנה משמעות מוגדרת למונח "מופרע", האם כל נהג כזה בהכרח מבצע עבירות שיש בהן סיכון לעוברי הדרך? בהנחה שהמונח "פרוע" נוגע להתנהגותו של בעל הרישיון בכביש, קרי שהוא מבצע עבירות, במה שונה הדבר מהחלופה הראשונה? מה אם אין הדבר כך, וחרף העובדה שהוא פרוע, הוא איננו מבצע עבירות תעבורה, האם ניתן לפסול את רישיונו?

בנוסף, עולה בעייתיות גם לגבי השאלה - מהי תקופת הפסילה שהרשות יכולה לקבוע, גבי כל אחד מהנהגים, באופן שיענה על החלופות לעיל. כל אלו שאלות שיש בהן כדי להצביע על כך שלא ניתן ליישם את הוראות סעיף 56 לפקודה בצורה שיש בה כדי לשמור על זכויותיהם המוקנות של ציבור בעלי רישיון הנהיגה.

יש, אם כן, לקבוע כללים ברורים וחדים לעניין השימוש בסעיף 56 לפקודה ואין להשאיר את העניין לשרירות לבו של פקיד הרשות, אף אם הוא בקיא ברזי הפקודה. בין היתר, ישנו צורך בהבהרת המונחים הכלולים בסעיף, בקביעת מדרג של פסילות הלוקח בחשבון את גיליון ההרשעות הקודמות, חומרת העבירות, הישנותן וכד'. כמו כן, יש להכריז מראש על הכוונה להפעיל את הסעיף תוך מתן תקופה מתאימה על מנת להחדיר את המדיניות החדשה בקרב ציבור הנהגים. לענין זה יש לזכור, כי לא היה כל שימוש בסעיף והוא היה בבחינת אות מתה במשך 46 שנים.

בנוסף, מדובר בפעולה של שלילת זכויות יסוד הנוגעות לחופש התנועה וחופש העיסוק. כמו כן, טיבן של החלטות הבאות "להקדים תרופה למכה" נעדרות כל שיקול משפטי שניתן לבקר את סבירותו. בעיה נוספת היא שכל המשיבים כבר נשפטו בבית המשפט בגין העבירות אשר ביצעו ונשאו את עונשם. מכל מקום, נראה כי במציאות הנוכחית, עצם קיומו של סעיף 56 לפקודה והשימוש בו אינם נחוצים, בעיקר נוכח קיומה של שיטת הנקוד החדשה אשר נקבעה כאמצעי למלחמה בתאונות הדרכים.