בתימ"ש: הגדרת "נזק גוף" לשם סווג תובענה לצרכי אגרה

רקע עובדתי: המשיבים תבעו את המדינה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מהליכי החקירה, ההעמדה לדין, המעצר והמאסר נשוא האשמתם ברצח, ממנו זוכו. מהות התביעה הוכתרה בכתב התביעה כ"נזיקין – נזקי גוף". המערערת פנתה בשלב קדם המשפט בבקשה לקבוע, כי מהות התביעה הינה "תביעה לסכום כסף קצוב", ועל האגרה להשתלם בהתאם. הבקשה נדחתה ברובה וערעור שהגישה המערערת נדחה גם כן. מכאן בקשת רשות הערעור דנן.

דיון משפטי: כב' הש' י' אלון: סעיף 83(א) לחוק בתי המשפט הסמיך את שר המשפטים להסדיר בתקנות את שעורי האגרות שיש לשלם בתי משפט, ומכוחו הותקנו תקנות בתי המשפט (אגרות). על פי תקנות האגרות, שיעור האגרה ב"תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף", המוגשת לבית המשפט המחוזי, הינו בסכום קצוב של 35,254 ש"ח, המשתלם בשיעורים ובמועדים המפורטים בתקנות. לעומת זאת, שיעור האגרה ב"תביעה לסכום כסף קצוב" הינו 2.5% מהסכום הנתבע בערכו בעת הגשת התובענה ו-1% מהסכום הנתבע בעבור כל סכום שמעל 20,000,000 ש"ח.

תקנות האגרות אינן מגדירות "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף". לעומת זאת, בפקודת הנזיקין ובחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מצינו, כי המחוקק הבחין ברמה הנורמטיבית בין "נזק גוף" לבין נזק שאינו גופני. על כן, נקודת המוצא הפרשנית להגדרת "נזק גוף" בתקנות האגרות אמורה להיות בשאיפה למתן פירוש זהה וזאת, הן מתוך השאיפה להרמוניה פרשנית למונחים זהים שבחיקוקים שונים, והן מתוך כך שתקנות האגרות מעצם טיבן הפרוצדוראלי, הנספח להוראות החוק המהותיות, אינן אמורות ליצור מהויות משפטיות נפרדות ושונות אלא לבטא את ההתייחסות הפרוצדוראלית (לעניין קביעת האגרות) למהויות התביעות השונות המובאות בפני בתי המשפט, כפי שהן מוגדרות בגופי החקיקה המהותיים לעניין אותן העילות ואותן התביעות.

אין ספק, כי פגיעה נפשית הנגרמת לאדם אגב פגיעה פיזית בגופו, נכללת גם היא בגדרו של נזק גוף. ואולם, על מנת שהיא תיחשב ל"נזק גוף", נדרש כי אותה הפגיעה אמנם גרמה ל"ליקוי נפשי או שכלי" בניזוק, ליקוי שבעטיו סבל הניזוק חסרון ממון וכיס בגינם תובע הוא את פיצויו. שעה שהפיצוי הנתבע הינו בשל עצם "היפגעותו" של הניזוק בכבודו, בשמו, במעמדו, בדימויו העצמי וכיוב', הפיצוי הנתבע הוא אינו בשל "נזק גוף" אלא בשל נזק ממוני, או שאיננו ממוני. אבחנה זו מתבקשת מתוך משמעותו של "נזק גוף" כלשון בני אדם ומתוך הגדרת "נזק גוף" שבחוק הפיצויים ובחוק הטבת נזקי גוף. היא גם מתבקשת מתוך הצמצום הלשוני והענייני שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון למונח "נזק גוף" בחוק הפיצויים.

במקרה דנן, סיווגה של תביעת המשיבים, ככל תביעה אחרת, תיעשה בראש וראשונה מתוך הנטען בכתב התביעה על העובדות ועל עילות התביעה הנטענות בו. מתוך כתב התביעה עולה, כי הנזקים הנטענים על ידי המשיבים נמנים על ארבע קבוצות: נזקים רפואיים ונפשיים; "כאב וסבל", עוגמת נפש והוצאת דיבתם רעה; הוצאות משפטיות לצורך ניהול משפטם; כליאתם, במעצר ובמאסר, לתקופות שונות.

סיווגן של שתיים מ"קבוצות הנזקים" האמורות אינו שנוי במחלוקת, והן – תביעת הנזקים הרפואיים הנפשיים ותביעת ההוצאות המשפטיות. אשר לנזק ההוצאות המשפטיות, נפסק על ידי הרשם ונתאשר בפסק הדין קמא, כי מרכיב זה של התביעה איננו בא, מעצם ההגדרה, בגדרם של "נזקי גוף". המשיבים גם אינם חולקים על פסיקת הערכאות קמא לעניין זה. לעומת זאת, ככל שהמדובר בפיצויים הנתבעים בראש הנזק של טיפולים רפואיים נפשיים, אין ספק כי המדובר בתביעה לפיצוי בשל נזקי גוף. לכך מסכימה למעשה גם המדינה בנימוקי בקשתה.

קבוצת נזקים נוספת הנתבעת בכתב התביעה, גם היא לא מעוררת שאלה של ממש. הכוונה היא לתביעת "הפיצויים העונשיים" הנתבעים בגין "ההתרשלות הזדונית בחקירה ובמיון הראיות", "שימוש באמצעי חקירה לא חוקיים", "הסתרת מידע בחקירה", "הפרת החובה לשמור על זכויות התובעים" ו"התמשכות הטלת הרפש בתובעים למרות זיכויים". ראשי נזק נתבעים אלה, אין להם על פני הדברים ולא כלום עם תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף.

באשר ל"אובדן ההכנסות המלא בתקופות המעצר והמאסר", כעולה מכתב התביעה, אובדן השכר לא נגרם כתוצאה מנזק גופני או נפשי אלא מתוך כך שחירותם של המשיבים 1 ו-3 נשללה מהם משך כל אותן התקופות ובכך נמנעה מהם כל אפשרות להשתכר או להתפרנס. טענת התובעים הינה, כי אותה שלילת החירות היתה שלא כדין, ובכך העוולה האזרחית הנטענת. ברם, העוולה ומעשה הפגיעה הנטענים – כגורם להיווצרות נזק זה – אינם, כמפורט לעיל, "בגופו" של הנפגע.

שונה הדבר לעניין הפיצויים הנתבעים בראש נזק של הפסדי ההשתכרות מאז שחרור המשיבים ועד להגשת התביעה. על פי הנטען בכתב התביעה, כתוצאה מהמעצר והמאסר הממושכים ושאר התלאות שנלוו לחקירה ולמשפט, נפגעו המשיב 1 והמשיב 3 בנפשם בעוצמה שהותירה בהם נכות נפשית צמיתה. התביעה בראש נזק זה לעניין שני המשיבים הינה לפיצוי בשל נזק גוף. דהיינו, פגיעה בכושר ההשתכרות (לאחר השחרור מהמעצר ומהמאסר) כדי שיעור הנכות הנפשית שנגרמה למשיבים על פי העובדות הנטענות על ידם בכתב התביעה.

שלילת חירותו של אדם שלא כדין מהווה עוולה אזרחית שהניזוק ממנה זכאי לפיצוי כדי נזקו. הערך המוגן בהקשר זה אינו "גופו" של האדם כי אם חירותו, והנזק בו יחוייב המזיק לפצות את הניזוק הינו בשל הפגיעה בחירותו של הניזוק, גם אם האחרון לא ניזוק בגופו או בנפשו כתוצאה מכך. יתכנו כמובן מצבים בהם לצד הפגיעה בחירותו של הניזוק – או כתוצאה ממנה – ייגרמו לו נזקי גוף פיזיים או נפשיים. במקרים שכאלה תביעת הנזיקין יכול כמובן ותהייה גם בתביעה לפיצויים בגין אותם נזקי גוף, וזאת לצד נזק הממון שבעצם שלילת חירותו, ובמובחן מהם.

כתב התביעה דנן אינו מעלה במפורש לצד נזקי הממון הנתבעים בשל שלילת החירות, "נזקי גוף" המתווספים על עצם שלילת החירות. תביעת פיצוי בגין "כאב וסבל" שמקורם הנטען הינו בפגיעה בגוף (לרבות פגיעה נפשית), מהווה במפורש תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף. ברם, שעה שהכאב והסבל הנטענים מקורם בעצם שלילת החירות שלא כדין, ולא בנזק גופני או נפשי כפשוטם, כבמקרה דנן, כי אז לא תסווג תביעת הפיצויים בגינם כתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף.

לפיכך, הערעור התקבל בחלקו כדלקמן: ראשי הנזק בדבר "אובדן הכנסה חלקי מיום השחרור ועד ליום הגשת התביעה"; "הפסד הכנסה לעתיד"; והוצאות רפואיות והוצאות בגין טיפולים נפשיים – אלה מהווים תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף, והאגרה בגינם תהייה בהתאם. כל שאר ראשי הנזק הנתבעים בכתב התביעה תשולם בגינם אגרה לעניין תביעה (בבית המשפט המחוזי) לסכום כסף קצוב.