רקע עובדתי: כנגד הנאשמת - חברה בע"מ שעיסוקה בתחום המשחקים האלקטרוניים - הוגש כתב אישום, המבוסס על סעיפים בחוק שכר מינימום ובתקנות שכר מינימום (נוער עובד וחניכים) ולפיו, העסיקה הנאשמת מספר קטינים בתפקיד של מפעילים המשגיחים על מתחם המשחקים האלקטרוניים בקניון בבת ים. הסוגיה שבמחלוקת היא האם שילמה הנאשמת לעובדים הללו את שכר המינימום הקבוע בחוק ובתקנות המתעדכן מעת לעת. זאת, באשר השכר ששולם, שולם לשעורין, טיפין טיפין, מתוך הקופה שבבית העסק. לטענת הנאשמת, חוק שכר מינימום אינו קובע מועד לתשלום השכר והמאשימה אינה רשאית "להלביש" על הוראותיו את הוראות חוק הגנת השכר, הקובעות מועד לתשלום השכר. דיון משפטי: כב' הש' ה' יהלום: בע"פ 766/07 ברק כהן נ' מ"י נפסק, כי במלאכת פרשנותו של חוק יש תפקיד, לצד לשון החוק, גם לתכלית, למטרות ולאינטרסים אותם מבקש החוק להגשים. לעיתים, על מנת להגשים אותם, נדרש השופט להפעיל גם שיקול דעת שיפוטי. אכן, הבעיה הטמונה בכך, היא פגיעה מסוימת בוודאות השיפוטית. אולם, באיזון הכולל, נפסק כי אין מנוס ממתן משקל לתכלית החוק ולמגמת המחוקק. כאשר מדובר בפרשנות חוק פלילי, הגם שהשאיפה להגשים את תכלית החוק נותרת בעינה, דומה כי יש מקום לאיזון שונה, מבחינת המשקל אותו יש להעניק ללשון החוק. זאת, כעולה מעקרון החוקיות, המעוגן בסעיף 1 לחוק העונשין ולפיו, "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו" וכן בסעיף 3 לחוק האוסר על ענישה למפרע. אחת מהנגזרות של עקרון החוקיות הוא כלל הפרשנות המקלה עם הנאשם, הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין. עיקרון משנה דומה, הנגזר מעקרון החוקיות, הוא העיקרון לפיו על החוק הפלילי לדבר בשפה בהירה ולהימנע משימוש במונחים סתומים ומעורפלים. מכאן, אף הצורך בזהירות מיוחדת מצידו של השופט-הפרשן. במקרה דנן, החוק אינו קובע מועד לתשלום השכר. קביעת מועד לתשלום שכר עבודה מופיעה בחוק הגנת השכר ולפיו, "היום הקובע" לענין "שכר מולן" הוא היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה. לו יואשם מעביד, ביום השני לחודש פברואר של שנה פלונית, על כי לא שילם שכר מינימום לעובדים לחודש ינואר של אותה שנה, יבוא המעביד ויטען "אין להשיב לאשמה", מאחר ובאותו יום עדיין לא קמה החובה מכח החוק לשלם את שכר המינימום (או שכר אחר כלשהו), ואף סביר הוא כי טענתו תתקבל. משמע, החובה לשלם את שכר המינימום, חלה רק כאשר חלה חובה לשלם שכר כלשהו. חובה שכזו קמה שעה שבוצעה עבודה וחלף המועד החוקי לתשלום שכר בגינה. מכאן, שמועד תשלום השכר הוא חלק אינהרנטי של החובה לשלם שכר מינימום. היינו, לא ניתן להרשיע בעבירה על סעיף 2 לחוק שכר מינימום, ללא שתוכח העובדה ששכר המינימום לא שולם לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק לתשלומו. הנאשמת טענה, כי יש לפרש את החוק כך שניתן להרשיע על פיו רק מעביד ששילם את שכר עובדיו, אך בשיעור הנמוך משכר מינימום. כן היא טוענת, כי מעביד שלא שילם את שכר עובדיו במועד ומוגש נגדו כתב אישום על פי הוראות חוק שכר מינימום, ימהר וישלם את שכר העובדים ואזי לא ניתן יהיה להרשיעו. מסקנה זו, אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו. תכלית החקיקה וכוונות המחוקק, פורטו בדברי ההסבר לחוק ולפיהם, הוא נועד להבטיח קיום הוגן לכל והבטחת זכותו של האדם העובד להתפרנס מעבודתו ולחיות ממנה בכבוד, כאדם עובד וגאה ולא כנתמך סעד. ביטוי לכך אף ניתן בהוראת סעיף 14 לחוק שכר מינימום לפיה, אי תשלום שכר מינימום לעובד הוא גם בגדר עבירה פלילית. בהתאם גם נפסק, כי ברקע חקיקת חוק שכר מינימום עומדת מטרה חברתית אשר מצאה ביטויה באמנות ארגון העבודה הבינלאומי והיא, מדיניות של מלחמה בעוני שנועדה לספק צרכיהם של כל העובדים ומשפחותיהם, כאשר מטרתה העיקרית של קביעת שכר מינימום תהא להבטיח לשכירים את ההגנה הסוציאלית הנחוצה בכל הנוגע לרמות מינימום של שכר שניתן להרשותן. לו תתקבל טענת הנאשמת, לפיה מעביד שלא שילם שכר לעובדיו, יתחמק מאחריות פלילית עת ישלם את השכר, ואף באיחור ניכר, הרי היא סותרת את מטרתו ותכליתו של חוק שכר מינימום. הדברים אף מקבלים משנה תוקף עת הובהר שהנאשמת ראתה זאת כשיטה, לשלם את שכר העובדים באותה תקופה טיפין טיפין, לשעורין. שיטה זו היא שיטה פסולה שלא ניתן להכשירה ונסיבותיה הכלכליות של הנאשמת, קשות ככל שיהיו, אין הן מבטלות את החובה הקבועה בחוק, לשלם את שכר העובדים, שלא יפחת משכר המינימום, במועדו.