משפחה: תחולת עיקרון טובת הילד בשאלת הפורום הנאות
רקע עובדתי: בחודש אוקטובר 1995 עזבה העותרת את הבית ועברה להתגורר בדירה שכורה בניו-יורק עם בנה הקטין ועם בנה מנישואיה הקודמים. העותרת אף פנתה לבית המשפט למשפחה בניו-יורק ולבקשתה ניתן צו הגנה כנגד המשיב 3, בעלה, ונקבעו לו הסדרי ראייה בפיקוח עם הקטין.
בשנת 1996 הגישה העותרת תביעת גירושין לבית המשפט העליון בניו-יורק ולאחר מכן אף פנתה בעניין זה אל בית הדין הרבני האורתודוכסי בניו-יורק. המשיב 3 סירב להתדיין בפני בית הדין הרבני בניו-יורק ומשכך הוצא נגדו כתב סירוב והוא חויב על ידי בית הדין לגרש את העותרת. לאחר מכן, ניתנה לעותרת בבית המשפט למשפחה בניו-יורק משמורת זמנית על הקטין ונקבעו למשיב 3 הסדרי ראייה בפיקוח. בסופו של דבר הועבר תיק המשמורת לבוררת, וכנגד המשיב 3 ניתן צו הגנה לטובת העותרת למשך שלוש שנים.
משנודע לעותרת כי המשיב 3 נמצא בישראל החלה לפעול לאכיפת פסק דינו של בית הדין הרבני בניו-יורק, המחייב אותו במתן גט. בהתאם, נמסר הגט לעותרת בניו-יורק על ידי שליח וביום 6.10.02, החליט בית הדין הרבני האזורי לקיים דיון "בהחזקת ובראיית הילד".
בעקבות הזמנתה לדיון הגישה העותרת בקשה לביטולו בטענה שאין לבית הדין האזורי סמכות לדון בשאלות הנוגעות למשמורת הקטין, בציינה כי אלה כבר הוכרעו בפסק דין סופי על ידי בית המשפט למשפחה בניו-יורק. בית הדין דחה את הבקשה ובהחלטתו הורה ברוב דעות כי "על האישה לבוא לביה"ד עם הילד", לצורך הכרעה בשאלת המשמורת.
בערעור על ההחלטה דחה בית הדין הרבני הגדול את טענת האישה בדבר חוסר סמכותו של בית הדין האזורי להידרש לשאלת המשמורת, בציינו כי מבחינת דין תורה אין ספק שלבית הדין הרבני נתונה הסמכות ובפרט שהצדדים הסכימו על כך עובר לסידור הגט. בית הדין הרבני הגדול אף קבע, כי לבית הדין הרבני האזורי סמכות לדון במשמורת הקטין נוכח ההתחייבות שניתנה על ידו למשיב 3, כי ידון בנושא המשמורת לאחר מתן הגט.
העותרת טענה, כי לא ניתנה על ידה כל הסכמה לסמכות בית הדין הרבני לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). כמו כן, נטען כי הצורך לדון בעניין משמורתו של הקטין לא "התעורר בישראל", כלשון סעיף 76(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ואף מטעם זה אין בית הדין הרבני מוסמך לדון בכך. לחלופין, נטען כי אפילו הסכימה העותרת לכך שבית הדין הרבני ידון בעניין משמורת הקטין, אין הסכמה זו גוברת על כללי המשפט הבינלאומי הפרטי ולפיהם נתונה לבית המשפט למשפחה בניו-יורק הסמכות הבלעדית לדון בענייני הקטין נוכח מקום מושבו. לחלופי חלופין, נטען כי אף אם מוסמך בית הדין לדון במשמורת הקטין, מן הראוי שיימנע מעשות כן, נוכח הכלל בדבר כיבוד הדדי הנוהג בין ערכאות שיפוטיות וכן נוכח הכלל בדבר "הליך תלוי ועומד".
דיון משפטי: כב' הש' א' חיות: סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מקנה לבית הדין הרבני סמכות לדון בענייני המעמד האישי של יהודים, ובכללם ענייני החזקת ילדים, מקום שבו "כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך". במקרה דנן, קבע בית הדין הרבני האזורי שהסמכות לדון בשאלת משמורתו של הקטין מסורה לו מתוקף הסכמת הצדדים כי סוגיה זו תוכרע על ידו לאחר הסדרת הגט.
בכל דיון הנוגע למעמדם האישי של קטינים מחויבים בתי המשפט וכמותם בתי הדין הדתיים לשים את עיקרון טובת הילד כשיקול מרכזי. על מנת להגשים עיקרון זה במלואו בהליכי משמורת, מן הראוי כי טובת הקטין תהווה שיקול ראשון במעלה לא רק לצורך הכרעה בשאלת המשמורת גופה, אלא גם לצורך הכרעה בשאלה האם הסכמת ההורים או מי מהם להתדיין בעניין משמורתו בערכאה פלונית מחייבת את הקטין.
במקרה שלפנינו, לא בחן בית הדין הרבני באופן מהותי את השאלה האם קיום הדיון בפניו בשאלת המשמורת מתיישבת עם טובתו של הקטין. אין לומר כי לצורך ההכרעה בשאלת הסמכות בחן בית הדין את טובת הקטין כעניין העומד לעצמו ובנסיבות אלה ספק אם יש מקום לכבול את הקטין לשיפוטו של בית הדין הרבני בישראל אך מתוקף הסכמת האם להתדיין בשאלת המשמורת בפניו.
החובה המוטלת על בית הדין הישראלי היא לבחון, האם יהא זה בטובתו של הקטין כי שאלת המשמורת תידון בפניו. מקום הימצאו של הקטין הוא אחד השיקולים שיש להביא בחשבון לעניין זה. בחינה כזו לא נעשתה בענייננו. בית הדין הרבני האזורי לא התמודד כלל עם העובדה שהקטין נולד בארצות-הברית וחי בה כל ימיו וכן עם העובדה כי בעת קיום ההליכים בפניו המשיך הקטין להתגורר כדין בארצות הברית, יחד עם אימו ובנה מנישואים קודמים הנעדרים כל זיקה מהותית לישראל. על כן, גם אם נניח כי סמכות זו אכן נתונה לבית הדין היה עליו להימנע מהפעלתה.
הלכה היא, כי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי בדבר כיבוד הדדי בין ערכאות ובדבר נאותות הפורום מהווים חלק מן הדין בישראל וחלים גם על פסיקתם של בתי הדין הרבניים. הכלל שאומץ במשפט הישראלי לעניין כיבוד הדדי בין ערכאות, ככל שהדבר נוגע להליכים המתקיימים מחוץ לישראל בענייני משמורת קטינים וכן בכל הנוגע לפסקי דין זרים הניתנים בהליכים כאלה, כפוף אף הוא למתחייב מטובת הקטינים.
עיקרון טובת הילד הוא השיקול המרכזי אותו על בית המשפט או בית הדין הישראלי לשקול בבואו להחיל את הדוקטרינה בדבר פורום בלתי נאות על הליכי משמורת שהוגשו בפניו. באופן כללי, משמיעה לנו הדוקטרינה בדבר פורום בלתי נאות כי לבית משפט או בית דין בישראל המוסמך לדון בתובענה נתון שיקול דעת שלא להיזקק לה מקום שבו קיים פורום זר אחר שהינו "הפורום הטבעי" אשר בפניו ראוי לבררה ושיקולי יעילות ונוחות דיונית מצדיקים שלא לקיים את הדיון בישראל. ההכרעה בדבר "טבעיות הפורום" נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט המפעיל בעניין זה את מבחן מירב הזיקות הרלוונטיות.
לקטין בענייננו אין כל זיקה מהותית לישראל וסביבת חייו הטבעית והיחידה היא בניו-יורק. מנקודת הראות של טובת הקטין אין אפוא כל הצדקה לטלטלו לישראל לצורך דיון בסוגיית המשמורת בפני בית הדין הרבני. הדיון בפני הערכאה המוסמכת בארצות הברית הינו יעיל יותר גם מהיבט זה.
הנה כי כן, מכלול השיקולים המפורטים לעיל לעניין נאותות הפורום מטה את הכף בבירור לטובת בית המשפט למשפחה בניו-יורק. העובדה לבדה שהאב בחר מאז שנת 2002 להעתיק את מקום מגוריו מניו-יורק לישראל, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. אף אם נאמר, כי הייתה לאב בנסיבות אלה ציפייה סבירה שעניין המשמורת יידון בישראל. מן הראוי היה כי בית הדין הרבני בישראל יימנע מלדון בסוגיית משמורתו של הקטין.
