עובדות וטענות:

המערער הגיש תביעה לפיצוי בסך 10 מיליון ש"ח כנגד המשיבות – רשויות התכנון בירושלים ועיריית ירושלים - בטענה כי התנהגותן גרמה לעיכוב הבנייה בחלקה שלו במשך ארבע וחצי שנים, ובכך לפגיעה שלטונית בזכות הקנין שלו, המקימה חובת פיצוי. לטענתו, הנזקים הכספיים שנגרמו לו מקורם ברשלנות המשיבות אשר הסבה לו נזק ממוני ונזק שאינו ממוני.

בית המשפט קמא סילק את התביעה על הסף מחמת התיישנותה וקבע, בין היתר, כי הוראת סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, הקובעת כי במקרה של מחדל או מעשה מתמשך הרי לענין התיישנות התביעה, היום שבו נולדה עילת התביעה הוא ביום בו חדלו המעשה או המחדל הנמשכים מלהתקיים. נקבע, כי הוראה זו אינה חלה על עוולות שיסוד הנזק הוא מרכיב חיוני בהן, כדוגמת עוולת הרשלנות. על עוולות מסוג זה, חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, המדבר בעוולה שהנזק נמנה על יסודותיה, שאז מועד התגבשות העילה לצורך התיישנות הוא ביום ארוע הנזק, ואם לא נתגלה הנזק ביום שארע – היום בו נתגלה הנזק, ובלבד שהתביעה הוגשה בתוך עשר שנים מיום ארוע הנזק.

בית המשפט פסק, כי המעשה הרשלני האמור בתביעה עניינו בתכניות התב"ע המקוריות שלא תאמו זו לזו מהבחינה התכנונית. הוא שלל את טענת המערער כי יש לראות את מועד התגבשות העילה לכל המוקדם בעת אישור התב"ע 4391 בשנת 1996. לגישתו, בהתאם לתביעה, ההתרשלות הנטענת מקורה בגיבוש שתי תכניות בנין העיר המקוריות שאינן מתיישבות זו עם זו, וזה ארע בשנים 1988-1989. אי התאמה זו היא שהביאה לנקיטת היוזמה להגשת תב"ע 4391, והולידה את הקפאת הבנייה אשר נעשתה במסגרת זו. על פי התביעה, ההקפאה היא תולדה של ההתרשלות התכנונית הנטענת שבאישור שתי תכניות שאינן מתיישבות, והיא אינה עילה העומדת לעצמה. הא ראייה, כי המערער כבר העריך את נזקיו בשנת 1992, כעולה ממכתב ששלח לב"כ עירית ירושלים, ומכאן, כי אדם סביר היה אמור לתבוע את נזקיו על פי הערכת נזק זו כבר באותו מועד. שינויים אפשריים עתידיים העשויים לחול בהיקף הנזק הידוע אינם עילה לדחיית תחילת מירוץ ההתיישנות.

על כך הערעור דנן.

דיון משפטי:

כב' הש' א' פרוקצ'יה:

דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין וכלל הציבור, אשר משמעותו הוא להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך ומנגד לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה, אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיותיו, ואשר לאחריה, יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו, ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני התביעה. בצד כל אלה, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר.

למערכת איזונים זו מתלווה בעשורים האחרונים מימד נוסף והוא – ההכרה בזכות הגישה של בעל דין לערכאות המשפט, כזכות בעלת אופי חוקתי. הכרה זו משפיעה על עוצמת האינטרס של בעל הדין, המבקש לתבוע את זכויותיו במשפט, בשיקלול היחסי של הערכים המתנגשים ברקע מוסד ההתיישנות. הכרה זו יצרה מעין חזקה פרשנית לפיה המחוקק לא התכוון לשלול זכות זו אלא לצורך השגת תכלית בעלת משקל מיוחד. לפיכך, יש לפרש בצמצום הוראות המונעות או חוסמות אדם מפנייה לערכאות. ההתיישנות התאפיינה כבר מקדמת דנא כמטילה חסימה דיונית מפני בירור תביעה, המוחלת במשורה, ולא כיוצרת מניעה מהותית. סילוקה על הסף של תביעה מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה, מן הטעם שתוצאתה היא מניעת הכרעה בזכויות המהותיות של התובע בשל מחסום דיוני.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה במועד בו נולדה עילת התובענה, קרי, מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע, ובמקרה דנן, עם קבלת החלטת הקפאת הבניה בחלקתו של המערער על ידי המשיבה 2 - הוועדה המחוזית לתו"ב י-ם ביוני 1992.

במצב דברים שבו הארוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא ארוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, כבמקרה דנן, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות, שהינה 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת וזאת, גם אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות.

במקרה דנן, מתקיימת סדרה של פעולות תכנון במהלכן של שש שנים, אשר נגזרות אמנם מהחלטת ההקפאה, אך יש להן קיום עצמאי, והן מולידות עילות תביעה מתחדשות שנזק נטען בצידן, עד לפקיעת ההקפאה בשנת 1998. הפועל היוצא ממצב דברים זה הוא, כי משהתביעה הוגשה ב-31.12.01, הרי שמעשי הרשלנות המתחדשים עקב החלטת ההקפאה התיישנו עד ליום 31.12.94 ולכן, כל העילות המתחדשות עד לתום שנת 1994 התיישנו, ואין לתבוע בגינן והעילות שמ-1.1.95 לא התיישנו, והן מצויות בגדרה של תקופת ההתיישנות, והמערער רשאי לבסס עליהן את תביעתו, ולהוכיחן.

כב' הש' א' ריבלין, סבר אף הוא שיש לקבל את הערעור, אולם למשנתו, בדעת מיעוט, בנסיבות של עוולה מתמשכת יש לראות את תחילת תקופת ההתיישנות רק במועד בו הופסקה הפגיעה.