עובדות וטענות:

בשנת 99' הגישו המערערים תביעה כנגד תעשיות בטון בע"מ, דב לנד ועיזבון המנוח יצחק לנד בע"מ. במסגרת תובענה זה טענו המערערים, כי פרדסיהם ניזוקו עד כדי הכחדתם וזאת בשל האבק שנוצר בתהליך ייצור הבטון במפעל שהוקם בסמוך לחלקתם.

בשנת 2002 הגישו המערערים תביעה נוספת. הנתבעים בתביעה זו הם המשיבים. בתביעה שנייה זו, תבעו המערערים פיצוי בגין אותם נזקים לפרדסים, אלא שהפעם המדובר בנתבעים חדשים ומעשה מזיק שונה, והוא העבודות המתבצעות בשל הקמת הישוב צורן והמעבר התכוף בשביל העפר ליישוב זה, העובר ליד הפרדסים.

התביעה הראשונה נדחתה לגופו של עניין, בין השאר בשל הפרת עקרון תום הלב בניהול הליכים משפטיים, תוך הגשת שתי תביעות במקביל, כנגד שני גופים שונים, במהלכן הועלו על ידי המערערים טענות עובדתיות סותרות. בעקבות פסק דין זה, הגישה המשיבה 2 בקשה לסילוק על הסף, בה נטען, בן היתר, כי נוכח פסק הדין בתובענה הראשונה יש לדחות את התביעה השנייה על הסף.

בית משפט קמא קיבל את הבקשה והורה על דחיית התביעה השנייה, מן הטעם שבהגשתן של שתי תביעות שבכל אחת מהם מחזיקים הם בעמדה שונה, ואף מנוגדת, ביחס לאותו עניין, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, ומשכך, אינה ראויה. על פסק דין זה הוגש הערעור.

דיון משפטי:

כב' הש' ע' בנימיני:

בנסיבות המקרה, שומה היה על בית המשפט קמא שלא לנעול את שׁעריו בפני המערערים, חרף השימוש לרעה אותו עשו בהליכי בית המשפט.

אף כי ניתן להסכים עם מסקנת בית המשפט קמא, כי נפל פּסוּל בהתנהגות המערערים עת נמנעו הם במכוּון מלציין את קיומו של ההליך המשפטי הראשון בתביעתם כנגד המשיבים, לא ניתן להסכים עם מסקנת בית-המשפט קמא, כי פּסוּל נפל בהתנהגות המערערים עת טענו כנגד המשיבים טענות עובדתיות שאינן עולות בקנה אחד עם הטענות העובדתיות שהעלו בהליך המשפטי הקודם.

תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי מציינת במפורש, כי העלאת טענות עובדתיות חלופיות נגד אותו בעל דין, אסורה. בענייננו, את הטענות העובדתיות, שלא עלו בקנה אחד עם טענותיהם בתביעתם הראשונה, העלו המערערים כנגד נתבעים אחרים (הם המשיבים כאן). משכך - לא ניתן ללמוד מתקנה זו איסור על התנהגות המערערים.

בעניין זה כבר נקבע בפסיקה כי רק כאשר בעל דין טוען טענה בהליך אחד, וטענתו התקבלה - אזי קם "השתק שיפוטי" המונע ממנו מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחֵר. לכלל זה בדבר "השתק שיפוטי", המוֹנע מצד שזכה בתביעה על סמך טענה מסוימת מלטעון טענה סותרת לטענתו זו בהליך אחֵר, יש ללמוד מחובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), אשר הורחבה בסעיף 61(ב) - לכלל החיובים. והפּסיקה הרחיבה אותה אף יותר, וראתה בה עיקרון אוניברסלי המתפרשׂ על כל תחומי המשפט.

ההלכה בנוגע ל"השתק השיפוטי" מכוונת, לקיוּמם של שני תנאים מצטברים. העלאת טענות סותרות כתנאי הכרחי, אך לא מספיק; תנאי נוסף הוא, שהטענה שנטענה בהליך הראשון הצמיחה לטוען טובת הנאה. רק אם מתקיימים שני התנאים הללו - יושתק הצד הטוען.

בעניינינו, אין מחלוקת, כי ההליך המשפטי הראשון בו נקטו המערערים - וּבו טענו (כנגד צדדים אחרים) כי הגורם לכך שפרדסיהם ניזוקו, הוא האבק שנוצר בתהליך ייצור הבטון במפעל שהוקם סמוך לחלקתם - לא צָלח. טענותיהם נדחו לגופן, והמערערים לא זכו בכל "טובת-הנאה" מהליך זה. משכך, לאור ההלכות הקיימות, לא אמור לקום כלפי המערערים "השתק שיפוטי" אשר ימנע מהם לטעון טענה עובדתית אחרת העומדת בסתירה, בתביעה חדשה כלפי צדדים אחרים, ואין בהתנהגותם זו, כשלעצמה, כפסולה.

כמו כן, אין פּסוּל בעובדה, כי תביעתם השנייה, של המערערים, הוגשה בטרם הוכרעה התביעה הראשונה (שהייתה כאמור נגד צדדים אחרים). פּסוּל בהתנהגות המערערים, המצדיק היעתרות לבקשת המשיבים לסילוק תביעתם על הסף, היה מתקיים אם בעת שנדונה בקשת המשיבים לסילוק התביעה על הסף, הייתה התובענה הראשונה של המבקשים עדיין תלויה ועומדת (אז הייתה היעתרות לבקשה מוצדקת, וזאת מאחר וּמהווה היא הטרדה מיותרת של בית-המשפט וכן קיים חשש כי שני בתי-המשפט יגיעו לתוצאות הפוכות), או במקרה בו הייתה התובענה הראשונה מתקבלת. במקרה בו התובענה הראשונה נדחתה טרם נדונה והוכרעה הבקשה לסילוק התביעה (השנייה) על הסף, אין מקום לראות פּסוּל בהתנהגות הצד שהגיש את התובענות (מעֵבר לפּסוּל בהתנהגות).

ואולם, חרף התנהגותם האמורה והפסולה של המערערים בענייננו, אין למנוע מהם את זכות הגישה לערכאות. אין להקל ראש בהתנהלותם של המערערים, שהייתה התנהלות דיונית בחוסר תום-לב. עת פנו המערערים לבית-משפט קמא בתביעתם השנייה לסעד, והסתירו עוּבדת קיומה של התביעה הראשונה שהוגשה על-ידם, עשו מעשה שאין לעשותו, מעשה מכוּון, בחוסר ניקיון כפיים מובהק. עם זאת, המשיבים בענייננו לא נפגעו כלל מהתנהגותם הפסולה של המערערים, ולא נטען אחרת.

יש לזכור אף, כי התביעה דנן אינה תביעה לסעד הצהרתי שמקורו מתורת דיני היושר, והדורש מן העותר, בין היֶתר, קיום וּשמירה על ידיים נקיות מה גם שאין די באי ניקיון כפּי המערערים בלבד, בכדי לסגור את שׁערי בית משפט קמא או בית משפט זה בפניהם, להבדיל משׁערי בית-הדין הגבוה לצדק.

"דרך המלך" בנסיבות אילו, היתה לבקש לתקן את התביעה הראשונה תוך צירוף המשיבים ותיקון חוות הדעת הסותרות שהוגשו על יד המערערים כך שתתברר צוותא חדא שאלת האחראי לנזק הנטען. רק שעה שלא היתה נעתרת בקשתם לתיקון התביעה וצרוף נתבעים נוספים, היה מקום להגשת התביעה השניה ובה לציין במפורש כי תלויה ועומדת התביעה הראשונה. אולם, ההתנהלות הפסולה שתוארה לעיל בין שמקורה במערערים או ביועציהם, אינה צריכה להותירם נפגעים מבלי להיפרע מעם המזיק, ככל שיוכח כי אכן ארע נזק ומקורו במשיבים. הגשת בקשה לתיקון התביעה תוך צרוף המשיבים ממילא עוצרת היתה את מרוץ ההתיישנות לתקופת ברור הבקשה, כאמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות.

התוצאה היא אפוא, כי לא היה ראוי לחסום את שׁערי בית משפט קמא בפני המערערים, הערעור מתקבל ופסק דינו של בית-משפט קמא מבוטל.

הדיון בתובענה לגופה, יוחזר לבית המשפט קמא, וזאת בכפוף לכך שהמערערים יישאו בהוצאות בסך של 10,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה, כשהתשלום יהווה תנאי להמשכוֹ של הדיון בפני בית המשפט קמא.

בזבוז הזמן השיפוטי היקר של בית המשפט, בּלא הצדקה וּכפועל מכוון של התנהלותם חסרת תום-הלב של המערערים, מחייב, בנסיבות החריגוֹת של מקרה זה, הטלת סנקציה זו.

הבקשה התקבלה.