עובדות וטענות: בשנת 1993 חתמו המבקשים 3-2 בשם המבקשת, על חוזה לשכירת מבנה השייך למשיבה 2. המבקשים 3-2 אף חתמו כערבים על שטר ביטחון על סך 25,000 ש"ח, להבטחת החיובים הנובעים מן החוזה. במועד כלשהו התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לתשלומי שכר הדירה, והמשיב 1 מחד והמבקש 3 מאידך, חתמו על שטר בוררות בעניין, המקנה סמכות לביה"ד הרבני בנתניה. בתום הליך הבוררות קבע בית הדין, כי על המבקשת לשלם למשיב 3 סך של 17,200$ + 36,093 ש"ח וכי המבקשים 3-2 ערבים אישית לתשלום חלק מהחוב על סך 12,500 ש"ח כל אחד. משהוגש הפסק לאישור בית המשפט, הוגשה הבקשה דנן לביטולו. לטענת המבקשים, יש לבטל את פסק הבורר הן בשל העובדה שניתן לטובת ונגד צדדים שלא חתמו על שטר הבוררות, והן משום שבית הדין הרבני חרג מסמכותו ופעל ללא סמכות, בהכריעו כבורר בעניין המצוי מחוץ לגדר סמכותו העניינית. דיון משפטי: כלל הוא, כי פסק בורר אינו ניתן לערעור, והנטיה העומדת בבסיסו של חוק הבוררות היא להפחית עד למינימום את התערבות בית המשפט בפסקי בוררות. בהתאם, פירט המחוקק עשר עילות לביטול פסק בורר (סעיף 24 לחוק הבוררות), שאין בלתן. המחוקק אף קבע סייג נוסף, לפיו גם בהתקיים אחת מעילות הביטול המנויות בחוק, רשאי בית המשפט לדחות בקשת ביטול, אם הוא סבור שלא נגרם עיוות דין (סעיף 26 לחוק הבוררות). לענין אחרון זה נקבע בפסיקה, כי צד שהופיע, טען והביא ראיותיו, הנטייה היא לקבוע, שלא נגרם לו עיוות-דין, אפילו יש בידו עילת ביטול מוכרת. המבקשים טענו, כי לענין זה יש לעשות הבחנה בין פסק בוררות שניתן בחוסר סמכות, לבין פסק בוררות שביטולו מתבקש מהעילות האחרות המנויות בחוק. ואולם, בדומה לכלל הבטלות היחסית, אין לקבוע באופן קטגורי שכל פסק בורר שניתן בחריגה מסמכות יוצר עיוות דין, אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו המיוחדות. העדר הסכם בוררות בר תוקף: אין לקבל טענה זו. מן האמור בפסק הבורר עולה בבירור כי המשיבים התכוונו, במועד החתימה על שטר הבוררות, לתבוע גם את העמותה – המבקשת, שכן היא זו שחתומה על חוזה השכירות; המבקשים 3-2 חתמו בשמה. גם אם נקודה זו לא היתה ברורה למבקשים בעת חתימת שטר הבוררות, הרי שהנקודה הובהרה לחלוטין על ידי המשיבים במהלך הבוררות. המבקשים לא התנגדו להמשך קיום הבוררות, לאחר שהוברר כי העמותה קיימת, ולאחר שהמשיבים הבהירו כי הם תובעים את שלושת המבקשים. אף בעובדה שהמבקשים טענו בפני הבורר טענות בשם העמותה, היה כדי לרפא את הפגם הפורמלי הנ"ל. מן הראיות עולה כי המבקשים 3-2, כמו גם המשיב 1, פעלו בכל הקשור להסכם השכירות כידם הארוכה של המבקשת מחד, ושל המשיב 3 מאידך. כפי שעולה מפסק הבורר, על חוזה השכירות, אשר היווה את הבסיס להתדיינות בפני הבורר, חתמו המבקשים בשם המבקשת מחד, והמשיב 1 בשם המשיב 3, מאידך. כך גם נכתב בכותרת החוזה. אמנם, על שטר הבוררות לא נאמר כי חתימות המשיב 1 והמבקש 3 הינן "בשם" הגופים אותם ייצגו, אך אין להסיק מכך, כי המשיב 1 גילה בכך את דעתו שלא לתבוע את המבקשת. אף מנוסח כתב התביעה שהוגש לבית הדין הרבני, ניתן ללמוד כי המשיב 1 זיהה את המבקשים 3-2 עם המבקשת, ולא תמיד דאג להבחין בין מעמדם העצמאי לבין מעמדם כנציגיה. מכאן, שהמבקשים ידעו היטב, הן עובר לחתימת שטר הבוררות והן במהלכה, כי הבוררות נוגעת גם, ואף בעיקר, למבקשת, אשר המבקשים 3-2 שימשו כידה הארוכה. בדומה, לא תתכן מחלוקת לגבי העובדה שהמשיב 1 שימש כידה הארוכה של המשיבה 2. פסק הבורר ניתן אמנם לטובת המשיב 3 (ביהכנ"ס), וברור שהכוונה היא למשיבה 2 (אשר ניהלה את המשיב 3). נראה כי הדבר נובע מן העובדה שבית הדין, כמו גם הצדדים, לא דאגו להקפיד על מינוחים משפטיים נכונים ולהבחין בין האישיות המשפטית הנפרדת של הגופים השונים שהופיעו בפניהם. כמו כן, סעיף 4 לחוק הבוררות מרחיב את תחולתו של הסכם הבוררות גם לגבי "חליף". אמנם, לא ניתן לראות במבקשים 3-2 כ"חליפים" של המבקשת, אך הדבר איננו דרוש, לאור ההלכות שנקבעו בפסיקה לגבי "צד קרוב" או "חברה נשלטת". נפסק לא אחת, כי כאשר אדם או גוף משפטי אחר היה צד להליך הבוררות, בין בעצמו ובין באמצעות גורם שהיווה למעשה את "ידו הארוכה", אזי אין נפקות לשאלה אם היה אותו אדם או גוף צד פורמלי להסכם הבוררות. נפסק, כי טענת המבקשים, כאילו בין הצדדים הרלוונטיים לפסק לא היה שטר בוררות בר תוקף, הינה ניסיון להסתתר מאחורי טענות פורמליות בדבר זהות הצדדים לשטר, אשר קשה להתרשם כי נעשה בתום לב. ביטול הפסק בשל העדר סמכות: בית המשפט העליון הביע פעמים רבות חוסר נוחות מן הפרקטיקה הרווחת בבתי הדין הרבניים, לדון כבורר בעניינים שאינם במסגרת סמכותם. רק בעניין סימה אמיר הושם קץ למצב בו מחד, מביע בית המשפט העליון הסתייגות מן הפרקטיקה שתוארה לעיל, אך מאידך, אינו מכריע הכרעה פוזיטיבית בעניין, ומאפשר בכך המשכו של נוהג שאינו מתישב עם עקרון חוקיות המנהל וחוקיות מערכת השפיטה. בהתאם נקבע, כי הסכמת הצדדים אינה יכולה לשמש לביה"ד הרבני מקור סמכות. אין חולק, כי סכסוך הנוגע לתשלום דמי שכירות מכח הסכם שכירות איננו מצוי בסמכותו של בית הדין הרבני, וכי מקור הסמכות היחיד במקרה דנן היה הסכמת הצדדים ושטר הבוררות. מכאן, שפסק הבוררות נשוא בקשה זו ניתן בחוסר סמכות עניינית. חרף כך, נפסק כי אין מקום לבטלו בנסיבות המקרה דנן, ולו רק משום שהבקשה לביטולו לא הוגשה במועד. פסק הבורר דנן ניתן כשנה וחצי לפני פסה"ד בעניין סימה אמיר, בו נקבע כי מכאן ואילך, יהיה על בתי הדין הרבניים להקפיד על שמירת גבולות סמכותם, כפי שהותוו בו. לעומת זאת, אשר להכרעות של בתי דין רבניים אשר ניתנו עובר לפסק הדין הנ"ל, ציין פסה"ד כי מדובר בשאלה שאינה פשוטה כלל ועיקר, והותירה אותה בצריך עיון. המבקשים טענו כי הזמן הקובע לבחינת תוקפו של הסכם הוא מועד אישורו על ידי בית המשפט. טענה זו אין לקבל, שכן היא איננה עולה בקנה אחד עם מהותו של פסק בורר. פסק הבורר תקף ומחייב את הצדדים לו גם אם לא אושר על ידי בית המשפט. אין כל חובה על הזוכה לפי פסק הבורר לפנות לבית המשפט על מנת שיאשר הפסק, ורק אם מבקש הזוכה לפנות להוצאה לפועל על מנת לממשו, יהא עליו לבקש את אישור הפסק. לפיכך, יש לראות בפסק הבורר נשוא דיוננו פסק שניתן בעבר, לצורך בחינת השאלה של תחולת ההלכה שנקבעה בעניין סימה אמיר. האם ראוי להחיל את הלכת סימה אמיר באופן רטרואקטיבי? הכלל הוא, כי אין אדם יכול לבקש את ביטול פסק הבוררות, אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות בהזדמנות הראשונה. זהו עיקרון כללי, אשר אינו מיוחד לבוררות דווקא, אך הוא חל גם לגבי עניין המתנהל בפני בורר. כך גם בענייננו: אין להתיר למבקשים להעלות בבקשה לביטול פסק בורר טענה של חוסר סמכות עניינית שלא העלו בפני בית הדין הרבני, חרף קיומם של כמה פסקי דין בבית המשפט העליון שהציבו סימן שאלה בענין סביב סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון כבוררים בסכסוך אזרחי. לענין זה אף ניתן להקיש מן הנטיה המסתמנת כיום בפסיקת בית המשפט העליון שלא לאפשר העלאת טענה בדבר חוסר סמכות עניינית בערעור, משזו לא הועלתה בערכאה הראשונה. תוצאה זו מתבקשת גם מן העיקרון הקבוע בסעיף 26 לחוק הבוררות. סעיף זה חל גם על מקרה בו בקשת הביטול מבוססת על טענה של חוסר סמכות. ביטול פסק הבורר במקרה דנן, פירושו כי המשיבים יאלצו לפתוח, בשלהי שנת 2007, הליך מחודש לגבי סכסוך שהחל בשנת 1999, ואשר לגביו נחתם הסכם בוררות בשנת 2001 וניתן פסק בורר בשנת 2004. המבקשים ניהלו את הדיון בפני בית הדין הרבני במשך למעלה משנתיים, מבלי לטעון כנגד סמכותו. הבקשה לביטול הפסק הוגשה רק כשנתיים לאחר מכן. פניה לבתי הדין הרבניים על מנת שישמשו כבוררים בסכסוכים כספיים היתה פרקטיקה מקובלת בקרב חוגים חרדיים ודתיים במשך שנים רבות. המבקשים, שהם אנשים יראי שמים, חתמו ודאי מרצונם החופשי, על שטר הבוררות, ככל הנראה מתוך כוונה כי דווקא הוא, ולא בית משפט אזרחי או בורר אחר, יכריע במחלוקת בינם לבין המשיבים. יתר על כן, אם יבוטל פסק הבורר, ייתכן כי המבקשים יסרבו לחתום על שטר בוררות חדש. במקרה כזה יהיה על המשיבים לפנות לבית משפט השלום, ואם יתקבל פסק דין לטובתם תהא למבקשים זכות לערער עליו, ולאחר מכן אף יוכלו להגיש בקשת רשות ערעור. באופן זה יוכלו המבקשים להוסיף להתחמק מתשלום חובם עוד שנים רבות, תוצאה אשר דומה כי היא היחידה העומדת לנגד עיניהם. תוצאה זו פסולה. נפסק, כי אין באישור פסק הבורר בנסיבות כדי לגרום למבקשים עוול כלשהו. לעומת זאת, ביטול פסק הבורר יפגע קשות במשיבים, הממתינים שנים רבות לקבל את המגיע להם כדין.