עובדות וטענות:

המבקש והמשיבה נישאו והקימו משפחה. לימים, הם נפרדו ולבסוף אף התגרשו. המבקש עוסק בראיית חשבון ובבעלותו משרד עצמאי. המשיבה היא יועצת חינוכית. המשיבה הגישה בבימה"ש לענייני משפחה תביעה נגד המבקש, בה ביקשה להצהיר כי היא שותפה בכל הנכסים והזכויות הרשומים על שם המבקש, על פי הלכת השיתוף, וכי בית המשפט יורה על פירוק השיתוף בכל הנכסים והזכויות. כמו כן, עתרה המשיבה לצו שימנע מן המבקש לערוך דיספוזיציות בנכסים.

ביהמ"ש לענייני משפחה קבע שהלכת השיתוף חלה במקרה דנן, וכי מועד הפסקת השיתוף הוא יום הגשת התביעה על ידי המשיבה. בין היתר נקבע, כי הלכת השיתוף חלה גם על נכסי הקריירה של המבקש ומשכך, חייב הוא בתשלום חודשי למשיבה. סכום התשלום העיתי הועמד על 3,000 ש"ח לחודש עד הגיעה של הבת הקטינה לגיל 18 שנים או עד לסיום לימודיה התיכוניים לפי המאוחר, ו-4,500 ש"ח לחודש אחרי כן. הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי אשר הותיר על כנן את קביעותיו של ביהמ"ש לענייני משפחה בנוגע ל"נכסי הקריירה" והמוניטין.

בבקשתו מלין המבקש על היבטים שונים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענתו המרכזית, מופנית כלפי חיובו בתשלומים עיתיים בגין כושר השתכרותו והמוניטין האישי שלו. המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתה, זהו המקרה הראוי לקבוע כי 'נכסי קריירה' שצבר המבקש במהלך תקופת הנישואין הם נכסים בני שיתוף, לו ולמשיבה.

דיון משפטי:

כב' הש' א' ריבלין:

הלכת השיתוף קובעת חזקה לפיה בני זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, וכל עוד לא נתגבשה ביניהם כוונה אחרת. הלכה זו הועמדה, עוד מבראשית, על שילובם של שני יסודות נורמטיביים איתנים: אוטונומיית הרצון של בני הזוג ועקרון השוויון. מנקודת המבט של אוטונומיית הרצון של בני הזוג, קובעת ההלכה ברירת מחדל הסכמית, אשר בני הזוג יכולים לסטות ממנה. ברירת המחדל מושתתת על ההנחה כי בני זוג שבחרו לחיות חיים זוגיים מעוניינים לחלק ביניהם את רכושם בחלקים שווים. זהו למעשה "הסכם מכללא" בין בני-הזוג, הנלמד מנסיבות חיי הנישואין. הטעם השני העומד בבסיס ההלכה, כאמור, הוא עקרון השוויון. חזקת החלוקה השוויונית של הרכוש מבטאת את התפישה הערכית לפיה אין להגדיר באופן נוקדני את תרומתו של כל אחד מבני הזוג לתא המשפחתי, בהתאם לתג-המחיר שמצמיד לה השוק. בני הזוג עשויים לשאת בתפקידים שונים במסגרת הקשר הזוגי והמשפחה בכללותה. תפקידים אלה עשויים להיות מושפעים מן ההטיה המגדרית. זאת ועוד, חלק מן התפקידים שממלאים בני הזוג זוכים לשווי-שוק נמוך יחסית, ואחרים כלל אינם ניתנים לאמידה בערכים ממוניים. אולם, גם אם פועלים בני הזוג באתרים שונים, תרומתם לתא המשפחתי, על דרך הכלל, שווה. לפיכך, ובהעדר הסכמה אחרת, אין צד אחד זכאי יותר מהאחר למשאבי הנישואין.

שיתוף ב"נכסי קריירה": התפתחותו המקצועית של האדם מהווה פרק מרכזי בסיפור חייו. תכופות, שלובה ההתפתחות המקצועית של כל אחד מבני-זוג בזו של האחר, עד כדי שהשתיים מספרות יחד סיפור אחד. בני זוג עשויים לוותר על השכלה או על משרה, לעבוד או ללמוד שעות מעטות יותר, להקריב פוטנציאל לקידום ואף לוותר לחלוטין על קריירה, כל זאת כדי שיוכל בן הזוג האחר להתפתח בעצמו, למען טובתו-שלו, למען טובתו של הקשר הזוגי ולמען טובתה של המשפחה.

כושר השתכרות הוא נכס השייך לאדם. הוא היכולת לעשות וליצור דבר-מה בעל ערך אובייקטיבי. הוא מושפע ממשתנים רבים ומגוונים, בהם כשרונותיו האישיים של האדם, המקצוע שבו בחר, השכלתו, ניסיונו והמוניטין האישי שרכש. חלק מכושר ההשתכרות אינו בא לאדם מן הטבע. הוא פרי שקידה ומאמץ, למידה והתנסות. רכישתם של חלק מאלה, בעיקר רכישתה של השכלה, מצריכה זמן וכסף. הללו, בדרך כלל, עומדים לבני הזוג באופן מוגבל, והקצאתם תלויה בשיקולים שונים. כל זוג וסיפורו-שלו. העיקר הוא, שבני הזוג עשויים לעמול יחד למען יגבר כושר ההשתכרות של אחד מביניהם, לרווחת המשפחה כולה.

גם את "נכסי הקריירה" עשויים בני הזוג לרכוש יחד. משידענו כי בייסודה של חזקת השיתוף מונחת הסכמה מכללא בין בני הזוג, אזי כפי שמנסיבות חיי הנישואין – אורח הנישואין התקין והמאמץ המשותף – ניתן לאתר הסכמה לשיתוף בדירת המגורים או בעסק, כך הוא גם באשר לפירות הצומחים מכושר ההשתכרות שנרכש בצוותא. במסגרת אותו "הסכם מכללא", אין זה סביר לומר שבן-זוג אחד הסכים לוותר מעצמו ולסייע בפיתוח כושר ההשתכרות של בן-הזוג האחר, מבלי שהובטח לו ליהנות מכך במקרה של גירושין.

החלת הלכת השיתוף על כושר השתכרות מוגבר ראויה גם בראי עקרון השוויון. אי-הכללתה של יכולת ההשתכרות המוגברת של בן-הזוג שההון האנושי שלו פותח בתקופת הנישואים מהווה ניצול של בן-הזוג האחר, שכן במצב זה הסכמתו ליטול על עצמו נטלים עודפים עולה כדי הקרבה עצמית. ברוב המקרים, בן-זוג זה הוא אישה (במיוחד כאשר עסקינן בנישואי עקרת-בית), ועל-כן אי-הכללת הרכיב של יכולת ההשתכרות מביאה לידי מיסודו של היעדר השוויון המגדרי. מסגרת הנישואין, על דרך הכלל, היא מסגרת שוויונית. בני הזוג פועלים יחד כשווים, במאמץ משותף. שוויון זה, לפחות בחלקו, צריך להישמר גם כאשר ניתק הקשר הזוגי. היגיון זה עמד ביסוד החלת הלכת השיתוף גם על נכסים עסקיים.

הנה כי כן, עמלם של בני-זוג יחדיו, תוך מאמץ משותף, על הגברת כושר השתכרותו של אחד מהם, יש בו פוטנציאל כלכלי ניכר. אם יפורק הקשר הזוגי מבלי שהשקעה זו תובא בחשבון, ייוצר פער בין שני בני-הזוג, ההולכים כל אחד לדרכו. "נכסי הקריירה" שנצברו אצל אחד מבני הזוג הינם פרי השילוב בין מקורות שונים, שתמיכתו של קשר הנישואין הוא אך אחד מהם. חלק זה ראוי להביא בחשבון המשאבים העומדים לרשותם של בני הזוג, עת מפורק הקשר הזוגי. כל שאמרנו – כברירת מחדל, עליה יכולים הצדדים להתנות לפי הוראות הדין.

פירוק השיתוף וחלוקת נכסי הקריירה: מהם "נכסי הקריירה"? מבלי להציב רשימה סגורה, מדובר בכושרו של האדם להשתכר, קרי: בשיפור הכושר להשתכר במהלך הנישואין. כושר זה מורכב, על דרך הכלל, פרט לכישוריו של האדם, גם מיסודות נוספים ובעיקר השכלה, ניסיון ומוניטין שנרכשו לאורך תקופת הקשר הזוגי. ברי כי אלה קשורים זה לזה ועשויה להיות ביניהם חפיפה – כך למשל, המוניטין שאדם רוכש, השכלתו וניסיונו, אינם בהכרח מרכיבים נפרדים.

"נכסי הקריירה" הם נכסים אישיים. הם טבועים באדם. להבדיל מנכסים אחרים שצוברים בני הזוג, אין זו שותפות הצריכה פירוק. התפישה המתאימה לחלוקת "נכסי הקריירה", גם בגדר הלכת השיתוף, דומה לזו הגלומה בהסדר איזון המשאבים. יש לבחון את הפער שנוצר בין בני הזוג עקב הנישואין, ולאזן אותו בכסף או בשווה כסף. ודוק: מדובר אך ורק בפער שנוצר במהלך הנישואין, עקב הנישואין. יש לגרוע מן הפער הזה את התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכישרון אישי וכן את זו שנוצרה קודם לתחילת הקשר הזוגי או לאחר שפורק. יובהר, כי בדברנו על כושר השתכרות אין אנו עוסקים ב"נכס עתידי" כי אם בנכס בר-קיימא, שפירותיו יצמחו ויבשילו ברבות השנים. כושר ההשתכרות נוצר וקיים. הוצאתו אל הפועל היא שתעשה בעתיד. במובן זה, אין הוא שונה מכל נכס, שמחירו משקף את האפשרות להפיק ממנו רווחים בעתיד. כללי החלוקה והאיזון ייקבעו ממקרה למקרה ויש להתחשב גם בנתונים נוספים, ובכללם: משך תקופת הקשר הזוגי, גילם של בני-הזוג ואופק השתכרותם, הפרשי ההשתכרות של בני-הזוג - בין ראשית הקשר הזוגי לבין סופו - נתונים על רכישת השכלה ועל צבירת ניסיון ומוניטין, וכן מרכיב הויתור שעשה כל אחד מבני-הזוג עבור העזר שכנגד – ככל שניתן לאתר מרכיב זה. כמו כן, הצורך להיזקק לחלוקה של נכסי הקריירה יתעורר בעיקר במקרים מובהקים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין בני הזוג מבחינת כושר ההשתכרות שלהם – פער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן-הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו.

בענייננו, וכפי שקבע ביהמ"ש לענייני משפחה, נראה כי ישנו פער ניכר בכושר ההשתכרות של הצדדים. כושר השתכרותו של המבקש הוגבר לאורך שנות נישואיהם, עת שהמבקשת הייתה אמונה על עבודות הבית והטיפול בילדים. לאורך השנים גדלו הכנסותיו של המבקש והוא צבר מוניטין. לאור כל אלה ולאור העובדה, כי על דרך הכלל וככל שהדבר אפשרי ומועיל, עדיפה שיטת התשלום החד-פעמי (וזאת מן הטעם של הימנעות משימור קשר כלכלי בין הצדדים אם אין הם רוצים בכך), הרי שבמקרה זה ובהעדר הסכמה אחרת בין הצדדים יש לפסוק למשיבה סכום של 250,000 ש"ח. סכום זה משקלל את הפער בפיתוח כושר השתכרותו של כל אחד מבני הזוג עקב הנישואין – על הכנסותיו של המבקש והמוניטין שרכש – והמחויבות שנטל על עצמו המבקש מעצם יצירת הפער, וכן את האפשרות של תפנית בחייו המקצועיים של המבקש.