נדחתה שומה עצמית של רוכש דירה-בשל קירבה בינו למוכר
ו"ע 1411/03 מור מירה נ. מס שבח רחובות
בשנת 2000 ערכו וחתמו רחל ואברהם מור, הוריה של העוררת, על הסכם גירושין, בו הוסכם שבני הזוג ימכרו את ביתם (להלן - הבית).
ביום 26.6.2002 נערך חוזה מכר, על פיו רחל ואברהם מור מוכרים את הבית לעוררת, בתם, במחיר של 150,000$.
המשיב לא קיבל את השומה העצמית, כפי שביטויה בא בהסכם המכר, וקבע את שווי העיסקה בסכום של 250,000$. לאחר השגה שהגישה העוררת, ביקר נציג המשיב בבית, ובהחלטה נוספת מיום 1.10.2003, הוא קיבל חלקית את ההשגה וקבע את שווי העיסקה ל-215,000$. הערר הוא על קביעה זו.
ועדת הערר בענין מס שבח מקרקעין שליד בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו פסקה
בסעיף 1, סעיף ההגדרות של חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963, נקבע, בין היתר, כי שווי הרכישה של זכות פלונית, הוא הסכום שיש לצפות לו ממכירת אותה זכות על ידי מוכר מרצון לקונה מרצון, ובלבד שבמכירות שנעשו בכתב ושבהן שוכנע המנהל כי התמורה בעד הזכות במקרקעין נקבעה בתום לב ובלי שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה, בין במישרין ובין בעקיפין - התמורה כאמור.
צריכים להתקיים שני תנאים, כדי ששומה עצמית תתקבל כשומה שעליה יש להשתית את גובה המס. התנאי הראשון הוא ענין תום הלב בקביעת התמורה בין הצדדים לעיסקה, והתנאי השני שהתמורה לא הושפעה מקיום יחסים מיוחדים בין הקונה למוכר. המשיב צריך להיות משוכנע שאכן לא מתקיימים התנאים הנ"ל ולא אפילו אחד מהם, ורק אז יש לקבל את השומה העצמית, התמורה שנקבעה בהסכם.
בענייננו, יש הפרש ניכר בין מחיר התמורה לבין הערך שקבע המשיב. כאשר קיים הפרש ניכר בין הערכים, חייבת העוררת להביא ראיות כבדות במיוחד, כדי לשכנע בקיום תום הלב ובהעדר השפעה על התמורה, עקב יחסים מיוחדים בינה לבין המוכרים.
המשיב, בצדק, לא שוכנע בתום הלב ובהעדר השפעה בגין היחסים המיוחדים בין הצדדים. האב, אברהם מור, המופיע בהסכם המכר כאחד המוכרים של הבית, לא הסכים כלל למכירה. המכר לא נעשה בדרך של התמחרות שנקבעה על ידי ערכאה שיפוטית כלשהי, והוא נעשה תוך כדי ריב שבין שני המוכרים וחוסר הסכמה ביניהם, כאשר הקונה, הבת, מצדדת בעמדתה של האם ופועלת יחד ובעצה אחת עימה לרכישת הדירה. הנסיבות האלה מצביעות כי הקונה פעלה יחד עם אחת מהמוכרים כנגד המוכר השני.
בנוסף, נאמר בהסכם במפורש שהקונה מקבלת לידיה את החזקה בדירה ולא רק את הבעלות - ועל אף שעברו כ- 3שנים מאז ההסכם, הדירה לא נמסרה כלל לעוררת. המוכרת, רחל מור, מתגוררת בדירה.
שיקול דעתו של המשיב בקביעת שווי הרכישה, לא היה נגוע בשיקולים בלתי סבירים. ראשית, המשיב הסתמך גם על עיסקאות אחרות להשוואת השווי ושנית, כאשר המשיב שקל את ההשגה הראשונה שהגישה העוררת, הוא ביקר במקום, ראה את הצורך בשיפוצים ובתיקונים שיש לבצע בבית, קיבל חלקית את ההשגה והוריד את השווי ב- 35,000 ש"ח.
הערר נדחה. העוררת חויבה לשלם למשיב הוצאות כוללות בסך של 7,500 ש"ח.
ניתן ביום: 14.11.2005 בפני: כבוד השופט (בדימוס) ז. עמוס - יו"ר הועדה; מר מ. לזר, רו"ח – חבר; מר ד. שמואלביץ, עו"ד – חבר.
