כלבי הדאו
צילום: copilot - microsoft

הכלבים נובחים: אחרי שאכזבו בשנים האחרונות כלבי הדאו יכו את המדד?

אסטרטגיית ההשקעה בחברות עם תשואת דיבידנד גבוהה קנתה לה שם בוול סטריט, אך התקשתה להציג ביצועים עודפים בשנים האחרונות; מי הם כלבי הדאו והאם כדאי להשקיע בהם לקראת שנת 2025?
איתן גרסטנפלד | (1)

שנת 2024 עומדת להיגמר ועם פרוס השנה האזרחית החדשה צצות ועולות אסטרטגיות השקעה שונות, שמציעות למשקיעים כללים להשיג ביצועי יתר על סמך ביצועי העבר. אחת האסטרטגיות הוותיקות והפופולאריות, היא "כלבי הדאו", שמתמקדת בחברות בעלות תשואת דיבידנד גבוהה. אך האם נתוני העבר תומכים בה וכיצד היא תראה בשנת 2025?

מה אומרת האסטרטגיה?

אסטרטגיית "כלבי הדאו", גורסת שבכל שנה יש לקנות את 10 המניות בעלות תשואת הדיבידנד הגבוהה ביותר (הדיבידנד השנתי חלקי מחיר המניה), מבין מניות מדד הדאו ג'ונס, ולהחזיק בהן במשך שנה. בסוף השנה יש לבדוק שוב מהן החברות בעלות הדיבידנד הגבוה ביותר ולהחליף אותן במידת הצורך, וכך מדי שנה. 

בבסיס האסטרטגיה עומדת ההנחה, שחברות הנסחרות בדאו ג'ונס הן לרוב חברות תעשייתיות יציבות ותזרימיות. שכן, תשואת דיבידנד גבוהה מעידה מצד אחד על הכנסות חזקות שמאפשרות את הדיבידנד הזה, אך מצד שני העובדה שלמרות הדיבידנד המחיר יחסית נמוך (לכן התשואה, כלומר האחוז שהדיבידנד משקף משוי המניה, גבוהה). לכן, המחיר הנמוך שלהן עשוי לסמל כשל שוק, והציפייה היא שהשוק יתקן את עצמו. עם זאת, לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שהשוק פשוט מעריך שמתח הרווחים הזה לא יוכל להימשך והוא צופה ירידה בהמשך.

התוצאות של האסטרטגיה הזו, שנחשבה במשך שנים כשיטה טובה להשקעות ערך (בתיאוריה גם תשואה עודפת וגם דיבידנד מכובד), מעורבות, שלא לומר מאכזבת. בשנת 2020 ירדו הכלבים של הדאו בכ-13% בזמן שהמדד הציג תשואה חיובית של 7%. שנה לאחר מכן, הציגו הכלבים תשואה מעט יותר טובה של 11% אל מול כ-19% במדד הכללי. בשנת 2022 "הכו" הכלבים את המדד עם תשואה שלילית של פחות מ-2%, בזמן שהדאו ירד ב-21%. עם זאת, בשנת 2023 חזרו הכלבים לסורם ופספסו פעם נוספת את ביצועי המדד.

הביצועים החלשים הביאו את המשקיעים להתמקד ברשימת "הכלבים הקטנים", 5 המניות בעלות תשואת הדיבידנד הגבוהה ביותר. הכלבים הקטנים הציגו ב-2020 תשואה שלילית ממוצעת של 9%, אל מול תשואה חיובית של 7%. ב-2021 נרשמה תשואה חיובית של 14% שהתקרבה לתשואה של המדד שעמדה כאמור על 19%. בשנת 2022 שהייתה שנת שפל, רשמו הכלבים הקטנים ירידה של 21%, גבוה בהרבה מהירידה שנרשמה במדד עצמו. עם זאת, בשנת 2023 בזמן שהכלבים הגדולים פספסו את המדד הכלבים הקטנים הצליחו להכות אות עם תשואה של 14%.

מי הם הכלבים של 2025?

על פי המסתמן כעת רשימת כלבי דאו בשנת 2025 תורכב מהמניות של: שברון CHEVRON CORP ורייזון VERIZON ג'ונסון אנד ג'ונסון JOHNSON & JOHNSON מרק MERCK & COMPANY קוקה קולה COCA COLA מקדולנדס MCDONALDS סיסקו CISCO SYSTEMS IBM INTERNATIONAL BUSINESS MACHINES אמגן AMGEN INC ו-Procter & Gamble PROCTER & GAMBLE.

למעשה מרבית הרשימה משנת 2024 נותרה על כנה כשרק מרק, מקדונלד'ס ופרוקטר אנד גמבל החליפו את דאו וולגרינס ו-3M. זאת לאחר שוולגרינס ודאו עזבו את המדד, בעוד 3M הצליחה לצאת מהרשימה הודות לביצועים טובים של המניה בשנה החולפת.

הכלבים החדשים, רשמו בשנה החולפת תשואת דיבידנד ממוצעת של כ-3.5%, לעומת ממוצע של 2% בקרב כלל החברות בדאו ג'ונס. התשואה הממוצעת, למניות שמשלמות דיבידנד ב-S&P 500 (80% מהחברות במדד), עמדה על כ-2.3%. מניות אלו, גם הציגו במהלך השנה ביצועי חסר, עם עלייה ממוצעת של כ-5% במחיר המניה, בהשוואה לעלייה של 14% במדד הדאו ו-24% במדד S&P 500.

ובכל זאת, יש מי שחושבים שיש סיבה לאופטימיות. הכלבים של 2025 נסחרים בממוצע לפי מכפיל של 16 על הרווחים הצפויים בשנה הקרובה, לעומת מכפיל ממוצע של 22 בחברות במדד S&P 500. פער דומה לזה שנרשם במהלך שנת 2022, אז הכו הכלבים את המדדים.

קיראו עוד ב"גלובל"

תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    משה 24/12/2024 16:21
    הגב לתגובה זו
    כל הרעיון של חברות דיבידנד זה שהן חברות בלי צפי להתפתחות מיוחדת. לא סתם כל חברות הטכנולוגיה כמעט ואינן מחלקות דיבידנד, הן משתמשות ביתרות שלהן כדי לפתח עוד את החברה וכך להכפיל ולשלש את שוויה. התשואה המינורית של הדיבידנד באה לחפות על חוסר הרווחיות בהשקעה בחברות הנ"ל, לכן צריך להיות פתי כדי לרכוש אותן.
מוריץ שולאריק, נשיא מכון הכלכלה העולמית בקיל. קרדיט: רשתות חברתיותמוריץ שולאריק, נשיא מכון הכלכלה העולמית בקיל. קרדיט: רשתות חברתיות

"פולקסווגן, ב.מ.וו ומרצדס לא ישרדו במתכונת הנוכחית עד סוף העשור"

מוריץ שולאריק, נשיא מכון הכלכלה העולמית בקיל, טוען כי פולקסווגן, ב.מ.וו ומרצדס-בנץ לא ישרדו במתכונתן הנוכחית עד סוף העשור; לדבריו, גרמניה תקועה בדיון “מופנה אחורה” במקום להשקיע בדור הבא של התחבורה: הרכב החשמלי והאוטונומי, ואומר כי “העתיד הוא נהיגה אוטונומית, לא נוסטלגיה”

רן קידר |

הסערה האחרונה בתעשיית הרכב הגרמנית התפרצה בעקבות ראיון טלוויזיוני שבו הזהיר פרופ’ מוריץ שולאריק, נשיא מכון הכלכלה העולמית בקיל ואחד מהקולות המשפיעים בכלכלה האירופית, כי ייתכן ששלושת יצרניות הרכב הגדולות בגרמניה, פולקסווגן, ב.מ.וו ומרצדס-בנץ, לא ישרדו במתכונתן הנוכחית עד סוף העשור. "אני לא רואה סיכוי ממשי לכך שבשנת 2030 הן ייראו כפי שהן נראות היום", אמר שולאריק. "אם התעשייה הזו לא תשנה כיוון, היא תחדל להתקיים במבנה הנוכחי". 

לדבריו, ייתכן שגרמניה תצטרך לאמץ "פתרון בסגנון וולוו", כלומר, כניסת משקיע אסטרטגי זר, אולי סיני, שיביא עמו טכנולוגיה, הון ושווקים חדשים. שולאריק הזכיר כי וולוו השוודית שייכת מאז 2010 לקבוצת ג'ילי הסינית, מהלך שהציל את החברה ממשבר והחזיר אותה לקדמת הבמה העולמית. 

הדיון מסתכל אחורה 

הביקורת של שולאריק אינה כלפי החברות בלבד, אלא גם כלפי השיח הציבורי והפוליטי בגרמניה. לדבריו, המדינה עסוקה בויכוחים מיושנים על תעשיית הדיזל והאנרגיה במקום להתמודד עם האתגר הבא: הרכב האוטונומי. "יש לי חשש אמיתי שאנחנו שוכחים את המהפכה הבאה", אמר. "בזמן שאנחנו מתווכחים על מה שהיה, סין וארה”ב כבר משקיעות הון עתק במערכות נהיגה אוטונומיות ובינה מלאכותית לרכב". 

שולאריק טען כי אם גרמניה לא תבצע שינוי מיקוד טכנולוגי אמיתי, היא תמצא עצמה מאחור בעידן שאחרי המנוע החשמלי, עידן הנהיגה החכמה. 

תגובות נגד: “תחזית מנותקת מהמציאות” 

יו״ר התאחדות תעשיית הרכב הגרמנית (VDA) דחתה את תחזיתו של שולאריק וכינתה אותה “אבסורדית”. לדבריה, היצרניות הגרמניות הן עדיין “חברות מצליחות ובעלות עתיד,” אך הן סובלות ממדיניות אנרגיה לא עקבית, עלויות ייצור גבוהות ומיסוי מכביד. פוליטיקאי בכיר מהמפלגה הירוקה, שהינו המועמד לתפקיד ראש ממשלת באדן-וירטמברג, לב תעשיית הרכב, הביע אופטימיות זהירה: “דיימלר לא תהיה בידיים סיניות כל עוד נעשה את העבודה שלנו,” אמר. “אם כולנו, החל בממשלה וכלה במהנדסים, ניקח אחריות, נוכל לשמור על המובילות של גרמניה בתחום התחבורה.” 

המשבר בתעשיית הרכב הגרמנית 

הפסדי עתק וירידות חדות ברווחיות מציבים את תעשיית הרכב הגרמנית בנקודת מפנה. פולקסווגן ופורשה דיווחו על הפסדים של מיליארדי יורו, ומרצדס-בנץ רשמה ירידה של 50% ברווח הנקי ברבעון האחרון. במקביל, הייצור הסיני הזול של רכבים חשמליים, לצד מכסים אמריקניים גבוהים ומדיניות אירופית מסורבלת, חונקים את כושר התחרות של היצרניות האירופיות. 

בנוסף, שערוריית הדיזל-גייט ממשיכה לפגוע באמון הצרכנים ובמיתוג “Made in Germany”. 

אילון מאסק ב"הופעה" לבעלי המניות (X)אילון מאסק ב"הופעה" לבעלי המניות (X)

שיעור מאילון מאסק: איך לדרוש טריליון דולר ולקבל את זה

בעלי המניות של טסלה אישרו למאסק חבילת תמריצים חדשה בהיקף עצום של 400 מיליון מניות, שמחזירה את חלקו בחברה ל־25%. מאחורי המספרים הבלתי נתפסים מסתתרת אסטרטגיית משא ומתן מבריקה וגם לא מעט אגו

אדיר בן עמי |
נושאים בכתבה אילון מאסק טסלה

לאחרונה החליטו בעלי המניות של טסלה Tesla -3.68%  להעניק לאילון מאסק חבילת תמריצים חדשה הכוללת 400 מיליון מניות נוספות. זה מצטרף ל־380 מיליון מניות שכבר ברשותו. המספרים כמעט בלתי נתפסים, אבל מאחוריהם מסתתר שיעור מעניין על ניהול משא ומתן וגם על הגבול הדק שבין ביטחון עצמי לחוצפה.


מאסק ביקש דבר אחד: להחזיר את חלקו בחברה ל־25%. הוא לא נימק מדוע, לא הציג טיעונים ולא ניסה לשכנע. הוא פשוט אמר שזה מה שהוא רוצה וקיבל את מבוקשו. החבילה הקודמת שלו, מ־2018, הייתה שווה אז כמה מיליארדי דולרים והיום מוערכת בכ־120 מיליארד. לכך מתווספת חבילת התמריצים מ־2012, ששווייה כיום כ־34 מיליארד דולר. במילים אחרות, עוד לפני העסקה החדשה, מאסק נהנה משכר ממוצע של כ־12 מיליארד דולר בשנה. לא בדיוק “עבודה בחינם”.


הפעם, החוזה כולל תנאי שאפתני במיוחד: מאסק צריך להוביל את טסלה לרווח תפעולי של 400 מיליארד דולר במהלך שנה אחת. לשם השוואה, טסלה צפויה להרוויח השנה כ־13 מיליארד דולר. כדי לעמוד ביעד, הוא צריך להגדיל את הרווחים פי שלושים.


האסטרטגיה היא לב הסיפור

הסכומים הם לא לב הסיפור, אלא האסטרטגיה. ג’ו־אלן פוזנר, פרופסורית לניהול באוניברסיטת סנטה קלרה, הסבירה שמאסק השתמש בעקרון “העיגון”. טכניקה שבה המספר הראשון שמועלה במשא ומתן קובע את המסגרת לכל המספרים הבאים. אם ההצעה הראשונה גבוהה מדי, שאר ההצעות יסתובבו סביבה. מאסק לא התחיל נמוך ולא בנה את הדרישות בהדרגה, הוא פתח בגדול, בטריליון דולר, מה שגרם לכל סכום אחר להיראות סביר בהשוואה.


פוזנר הסבירה שזו בדיוק הסיבה שכדאי להיות הראשון שמגיש הצעה במשא ומתן. אם מועמד לעבודה מצהיר שהוא שווה חצי מיליון דולר בשנה, גם אם המעסיק חשב להציע 150 אלף, השכר הסופי יהיה קרוב בהרבה להצעה הגבוהה.