במרכז העיר ירושלים, יפו, קינג-ג׳ורג׳ נחלאות ורחביה יש שפע. שפע של שיפוצים, שפע של בנינים שמומרים למלונות, שפע בנייה של גורדי שחקים למגורים לעשירים, מוזיאון סבלנות אחד (כי במדינה שאין בה סבלנות צריך לגדר את זו שנשארה בבניין ייעודי ולגבות על זה כסף) שנבנה נצח וחצי, ושפע חלונות ראווה נטושים של חנויות ריקות. בערך אחת מכל שלוש או ארבע חנויות רחוב במרכז עיר הבירה מחפשות שוכר או בעלים.

אמרו שהבנייה של הרכבת הקלה בירושלים מחסלת את הרחוב, אבל סביר להניח שהאינטרנט חיסל את הרחוב. אנשים מזמינים אוכל הביתה, קונים בגדים ואחרים במשלוח או בקניון ויש גבול לכמה מלכודות תיירים צריך ברחוב אחד. אז הרחוב ריק. יש בו אנשים אבל הוא ריק. הוא הפך ממקום שניתן לטייל בו לקו שמחבר בין נקודה אחת לשנייה ובינה חלונות ראווה ריקים והרבה פעמים נטושים, פרוצים ומטונפים.

מלכתחילה הרחוב הישראלי הוא לא אירופה הציורית, כבישים ומדרכות מטולאים מוכי שמש, עמוסי זבל ואם יש בהם אסתטיקה וטיפוח הם לרוב פונקציונליים. ככה זה ישראל, היא פונקציונלית. רובם המוחץ של הרכבים שלנו הם בשחור-לבן-אפור כי אומרים שאחרת יהיה קשה למכור במחיר טוב ושהצבע דוהה בשמש, והבגדים גם הם לרוב בצבעי אדמה-שנהב-פחם שיתאים לכל דבר והלוק השולט הוא ״טיימלס״, ״בייסיק״, ״חף מטרנדים״ שכולם ביטויים נרדפים ל״משעמם״.

עיריות לא מקפידות על חזיתות הבנינים ונראה שמשנה לשנה ההליכה ברחוב והבהייה בחלונות הראווה נעלמת. אנחנו קונים אונליין או הולכים לקניון, מזמינים אוכל הביתה, מקבלים שירותים רפואיים במרכזים מסחריים, פוגשים אנשים בבתי כנסת. אנחנו לא משוטטים יותר. הרחוב הפך ממקום בילוי, מנוחה, השראה ומפגש, לדרך מנקודה א׳ לב׳ בלבד.

• צפי לעומסים כבדים - היערכות תחבורתית חסרת תקדים בירושלים
• השתלטו על 110 מ"ר מהשטח המשותף - וכעת יישאו במחיר
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

ואיזו השראה אפשר לקבל מחלונות הראווה של אותן חנויות של הרשתות ששולטות בקניון וברחוב? פוקס, קסטרו, גולף (יאמר לזכותה של גולף שהיא רעננה יותר מהשאר) וזה חוזר על עצמו. יחסית למדינה שיש בה כל כך הרבה בתי ספר לאמנות על כל סוגיה, חזותית אנחנו.. פרווה. פרווה מלוכלך. כמו צבע קיר באיקאה. רק דביק ומסריח.

אז למה צריך בכלל חנויות ברחוב? אם אין דורשים לחנויות האלה כנראה שהשוק החופשי אמר את שלו, נכון? אולי צריך לוותר על העניין, לא לחייב קבלנים לבנות שטחי מסחר בבניינים ולקבל את גורלנו כאומה פונקציונלית.

קודם כל כי יכול להיות שהחנויות הריקות הן לא רק בגלל עידן המשלוחים שאנחנו נמצאים בו אלא סממן למיתון שכבר כאן מתחת לפני השטח כמה שנים וערפל ההייטק והקורונה כיסו אותו, אבל בקרוב נרגיש אותו כולנו. וכמו כל מיתון גם הוא יחלוף ותהיה פריחה מחודשת של מסחר וחנויות הרחוב. עם התרחבות הפיטורים יפתחו גם עסקים קטנים של אנשים שהחליטו שזה הזמן שלהם להגשים חלום עצמאי כזה או אחר והם יצטרכו חללי מסחר נגישים.

• הוועדה המקומית בחולון אישרה את תכנית הבינוי במתחם עין יהב
• רובי קפיטל תממן פרויקט פינוי-בינוי במעלה אדומים
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• המדינה הכריזה על 25 מתחמים חדשים: כ-15 אלף דירות בדרך

שנית כי לרחוב ולחזית יש השפעה על מצב הרוח שלנו ועל המצב הנפשי שלנו. יש הבדל בין ללכת ברחוב מטופח, נקי, מוצל, ירוק ומזמין להליכה ברחוב שבור, אפור, מלוכלך או במקרה הטוב פונקציונלי בלבד. אנחנו זקוקים לשוטטות, לאסתטיקה וטיפוח שהם מחוץ למסך הטלוויזיה והבתים הפרטיים שלנו. הרחוב הוא מקור השראה.

לבסוף אנחנו זקוקים לרחוב שמחבר ומפגיש בינינו, כי יותר מהכל אנחנו בעידן של הפרדה, עידן בו קבוצות משתבללות בתוך עצמן עם אנשים כמוהן, עידן בו הזקנים שלנו בבתי אבות מחוץ לעיר, המוגבלים פיזית ונפשית במוסדות אחרים, הילדים במסגרות חינוך מבודלות או מגרשי משחקים מרופדים ותחומים ואנחנו מהעבודה וחזרה ומזמינים את האוכל מהסופר. ההפרדה הזאת עושה אותנו קשים אחד כלפי השני, חסרי סבלנות למה שמפריע לנו לנוע מהר מנקודה אחת לשנייה.

אז מה אפשר לעשות?

מפתה לומר שצריך להציע תמריצים למסחר שימלא את החנויות הריקות. אבל תמריצים, כמו כל סובסידיה, סופם להגיע למי שמלכתחילה יש לו ותופר את תקנות התמריץ למידותיו וכל מה שנראה זה עוד פוקס וקסטרו בכל פינה.

אבל יש עוד שפע במרכז ירושלים. שפע רופאי שיניים ועורכי דין ורואי חשבון. כל בניין שני מחזיק שלושה ארבעה שלטים קטנים שמפנים אליהם. והם נמצאים בדירות המגורים.

מרכז העיר ירושלים, נדלן מגורים של תקרות גבוהות וקירות אבן, חלום השכירות של סטודנטים ואחרים – מאוכלס בידי עסקים. למה?

הרי מלכתחילה הם לא אמורים להשתכן בדירות המגורים האלה, יש חוק. כמובן הבעיה העיקרית במדינה היא אכיפה בררנית. והרחוב הריק הוא הסימפטום. כל מה שצריך לעשות כדי להגדיל בעשרות אם לא מאות את מספר דירות המגורים במרכז העיר ולמלא את חנויות הרחוב הנטושות וכך גם להגדיל את הכנסות העירייה והמדינה ממסים הוא להעיף את רואי החשבון, עורכי הדין ורופאי השיניים לרחוב.

אם יכריחו את העסקים לצאת מהדירות האם הם יעברו לרחוב? חלקם יעברו למרכזים מסחריים וקניונים. זה גם בסדר. גם אלה מתקשים ויתקשו עוד יותר למלא את החללים המסחריים שברשותם וחבל שירעיפו עוד הטבות על רשתות גנריות בנסיון למשוך לקוחות. הרי בסופו של יום אף אחד לא יבוא במיוחד לקניון כדי לקנות דווקא חולצת בייסיק מפלסטיק, אבל יגיעו כדי לעבור עקירת שן. אולי זו לא דוגמה טובה.

ואפשר אפילו יותר מכך. להחזיר שירותים לרחוב – מנהלים קהילתיים, עמותות, ביטוח לאומי, מס הכנסה, ריפוי בעיסוק - כל אלה יכולים להתפרש על פני כמה חנויות נטושות ולאפשר לאנשים להגיע ולהיחשף לשירותים שהמדינה או העיריה נותנת, במקום להיות מכונסים במתנ״ס או בניין משרדים גדול. נכון, החברותה של הפקידים תצטמצם, יכול להיות שהיעילות הכרוכה בלעבוד באותו בניין כדי לקבל מידע תפגע, אבל האנושיות והיחס האישי יגדלו גם כן ואלה יגדילו את האפקטיביות כי אזרחים שיש להם נגישות לשירותים הם אזרחים מרוצים יותר.

אפשר למקם מרכזי שיטור קהילתי קטנים בחנויות הריקות ולהגדיל את תחשות הביטחון של התושבים. העירייה יכולה לערוך תחרות שנתית לחזית המטופחת, ולשתף את הציבור בהצבעה ובפרסים. לדאוג בעצמה לנקות ולטפח ולדאוג לאכוף את התקנות שמחייבות סדר ונקיון מבעלי עסקים.

ואנחנו כאזרחים ועסקים יכולים להשתדל לתעדף עסקי רחוב מקומיים ופרטיים. מספרים על אבא חושי שהיה ראש עיריית חיפה בשנות החמישים והשישים שהיה פותח כל בוקר בהליכה ברחובותיה ונותן הוראות לטיפול בכל מפגע או דבר מה שאינו במקום ברחוב. היום מצופה מהאזרחים להתקשר ל 106 במקום שמשרתי הציבור יצאו מהמזגן ויתבוננו בעיר שבאחריותם. אבל לרחוב אין פתרון טכנולוגי. הוא זקוק ליד מכוונת, מתקנת ומטפחת. וגם אנחנו זקוקים לרחוב מטופח. כשאנשים אומרים שהם מאסו בעיר ורוצים לעבור ל״כפר״, אם יש דבר כזה בישראל, הם אומרים שמאסו בניכור, בלכלוך ובתחושת האיום של העיר. אבל קשר, נקיון וביטחון יכולים להיות גם בערים. כל מה שצריך כדי להתחיל זה לגרור את העסקים מהדירות לרחוב.