בימים האחרונים מתרבות הכותרות על כך שהבנקים המרכזיים בארה"ב ובאירופה מיצו את הכלים שיש להם. חלק מהכותרות האלה מגיעות מהבנקים המרכזיים עצמם (או מדוברים שמקושרים אליהם), ויש להן מטרה עיקרית אחת: לנסות לדחוף את הממשלות לספק עוד חבילות סיוע. האמת היא שהבנקים המרכזיים באמת די מיצו את רוב התחמושת שלהם. התפקיד העיקרי של בנקים מרכזיים הוא לא לייצר תעסוקה, אלא לשמור על יציבות מחירים. באופן מעשי, זה אומר שהם צריכים לשמור את האינפלציה באזור ה-2 אחוזים. כדי לנסות להשיג את זה, הם משתמשים בכל כלי שיש להם בארסנל, והמציאו עוד כמה. בארה"ב ובישראל, הריביות של הבנק המרכזי אפסיות. באירופה, הריבית של הבנק המרכזי שלילית. גם בארה"ב וגם באירופה הם רוכשים אג"ח של הממשלה (ושל חברות) כדי להבטיח שהריבית בשווקים תהיה אפסית גם בטווחים הבינוניים והארוכים. בנוסף, הם ממציאים כל מיני שיטות כדי לתת הלוואות נוחות לעסקים שצריכים אותן במיוחד (לא בהצלחה גדולה). גם אצלנו, בנק ישראל מנסה להתערב בריבית שהבנקים נותנים לעסקים קטנים (גם פה, לא בהצלחה אדירה). לפני מספר שבועות, הבנק המרכזי האמריקאי אפילו השתמש בנשק יום הדין. הוא הודיע שהוא כבר לא מתכוון להגן על אינפלציה של 2%, ונתן את ההרגשה שהוא יהיה מוכן לחיות בשלום גם עם אינפלציה של 3% וקצת יותר. כל מי שלמד תיאוריה מוניטרית בשנים האחרונות יודע שאם השוק מאמין לבנק המרכזי, התוצאה של הכרזה כזאת חייבת להיות עלייה בציפיות האינפלציוניות. אבל בפועל, גם בארה"ב, גם באירופה, וגם בישראל, האינפלציה, והציפיות לאינפלציה, נשארות הרחק מתחת ליעדים. אם הבנקים המרכזיים לא מסוגלים לטפל ביעד העיקרי שלהם, האינפלציה, זה יהיה קצת יומרני להאמין שהם מסוגלים לטפל בתעסוקה. למעשה, בכל המודלים שאנשים בבנקים מרכזיים מאמינים בהם, אף פעם לא חשבו שבנק מרכזי יכול לסייע לתעסוקה מעבר לטווח הקצר מאוד. כל הכלים שהבנקים המרכזיים מפעילים נועדו לסייע לכלכלה להתגבר על החלק הראשוני של המשבר, כדי שהמשבר לא יהיה כל-כך עמוק. משם, זה כבר אמור להיות התפקיד של הממשלה. אבל הממשלות לא מספקות את הסחורה, והן לא באמת מסוגלות. כלומר, הממשלות מסוגלות (וגם עושות את זה) לדחוף הרבה מאוד כסף לשוק. בארה"ב ובישראל הדחיפה של הכסף לשוק הגיעה לרמה של לשלוח לאנשים צ'קים הביתה. אבל עד היום, הן התחמקו מלטפל בבעיות היותר קשות. זה בולט במיוחד באירופה, ששם הממשלות של צרפת, איטליה וספרד יודעות מאז 2008 מה הן צריכות לעשות. הן צריכות לצמצם המגזר הציבורי, להקטין את הכוח של ארגוני העובדים, ולאפשר לחברות יותר גמישות עם שכירה ופיטורים של עובדים. מאז 2008, הן כמעט לא הצליחו לעשות שום דבר בכיוון הזה. כשהן ניסו, הן קיבלו אפודים צהובים ברחובות. גם בארה"ב ובישראל, קיימת כעת בעיה דומה. הקורונה הבליטה את החשיבות של תעשיות ההיי-טק, ופגעה קשות בתעשיות כמו תיירות, מסעדנות, ועוד. חלק מההשפעות האלה לא הולך להעלם מהר, ומדינות שלא ישקיעו בלהיערך לכך, ימצאו את עצמן בבעיה קשה. בישראל, הממשלה ניסתה לעשות משהו סימלי כחלק מההיערכות הזאת, והקצתה כמה מאות מיליונים להכשרה של עובדים. אבל בגלל ויכוחים בין משרדי ממשלה, הכסף הזה לא מגיע לשום מקום. זאת לא בעיה רק של ישראל; ממשלות בכל העולם מעדיפים להשקיע כסף בעסקים קיימים כדי שהם לא יסגרו, ולא בלייצר מקומות עבודה לסביבה שמתעצבת עכשיו. זה ברור למה הן עושות את זה: הרבה יותר קל לחלק כספים, מאשר לתת לאנשים את הבשורה הרעה שהעסק שלהם כבר לא רלוונטי. אבל כשהממשלות עושות את הדברים הלא נכונים, והבנקים המרכזיים כמעט בלי תחמושת, זה מתכון למשבר שהזנבות שלו ימשכו עוד הרבה מאוד זמן. מה שיותר גרוע, זה שיהיה מאוד מפתיע אם המשבר הבא לא יקרה הרבה לפני שהזנבות האלה ייעלמו.   ד"ר אביחי שניר, האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי