מורה דתי שהושעה עקב מכתב נגד לימודי מורשת רבין יפוצה ב-360 אלף שקל
נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי צוואתה המאוחרת של קשישה, שחילקה את רכושה בין ילדיה, אינה תקפה, אף שהיא משקפת את רצונה האמיתי. לדבריו, "ריכוך הכלל של ביטול צוואה מחמת חוסר כשרות יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה"
בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.
החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".
המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.
מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה
עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- תבעה את אחיה בדרישה לשיתוף בדירה שהוריש לו אביהם
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.
תבעה את אחיה בדרישה לשיתוף בדירה שהוריש לו אביהם
השופט ירון אלטרזון מבית המשפט לענייני משפחה בחדרה דחה תביעה של בת שביקשה לבטל מתנה במקרקעין שנתן אביה המנוח לאחיה בלבד. לטענתה, מחצית מהדירה שייכת לאם המנוחה מכוח הלכת השיתוף. השופט קבע כי אף שהאם הביעה בצוואתה מורת רוח מהעברת הזכויות, היא ידעה על כך
במשך שנים, לא פעלה כדי לשנות זאת, השלימה עם המצב - וויתרה למעשה על זכויותיה
בערוב ימיהם של הורים לילדים רבים מתעוררות לעתים שאלות קשות של ירושה, צדק ותחושת קיפוח. כך היה גם במקרה שהובא באחרונה בפני בית המשפט לענייני משפחה בחדרה, שם נדרש השופט ירון אלטרזון להכריע בתביעה של בת נגד אחיה, לאחר מותו של אביהם. הסכסוך נסב סביב דירת ההורים, שהיתה רשומה על שם האב בלבד, ושעל פי צוואתו הועברה במתנה לאחד הבנים. הבת טענה כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לאם המנוחה, מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג שנישאו לפני חקיקת חוק יחסי ממון, ולכן האב כלל לא היה רשאי להוריש לבן את חלקה.
לטענת התובעת, "אבינו המנוח לא יכול היה להוריש רכוש אשר לא היה שייך לו מלכתחילה", וכי מאחר שהוריה נישאו עוד לפני 1974 - השנה שבה נכנס לתוקף חוק יחסי ממון בין בני זוג - הרי שעל פי הפסיקה הוותיקה, הרכוש שנצבר בחיי הנישואים אמור להתחלק שווה בשווה. עוד טענה הבת כי האב לא היה כשיר לערוך את הצוואה שבה העניק לבנו את מלוא הזכויות, אבל הסוגיה הזו נדונה בתיק נפרד, כך שבית המשפט התמקד בשאלת הבעלות ובזכות האם המנוחה בנכס.
הנתבע, הבן שקיבל את הדירה, טען מנגד כי יש לדחות את התביעה על הסף. לדבריו, התובעת השתהתה יתר על המידה, מכיוון שהעברת הזכויות הושלמה כבר ב-2015, וכי מאז חלפו יותר משבע שנות ההתיישנות. בנוסף, הוא טען כי אמו ידעה היטב על רישום הדירה על שם בעלה, ואף הזכירה זאת במפורש בצוואתה, אך היא בחרה שלא לפעול במשך שנים רבות - מה שמעיד על ויתור מצדה.
טענת ההתיישנות נדחתה, אך לא העיקר
בית המשפט דחה בתחילה את טענת ההתיישנות של הנתבע. השופט אלטרזון קבע בפסק הדין שפורסם כי סעיף 13 לחוק ההתיישנות קובע שהזמן שבו בני זוג נשואים אינו נספר במניין תקופת ההתיישנות. לכן, כל עוד האם היתה בחיים, מניין ההתיישנות לא החל, והוא החל רק ממועד פטירתה. מכיוון שהתביעה הוגשה אחרי פחות משנה מהמועד הזה, הרי שאין מדובר בתביעה שהתיישנה.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ואולם בכך לא הסתיים הדיון. השופט בחן את השאלה המהותית: האם ניתן בכלל, לאחר מות שני ההורים, לטעון לשיתוף רכושי ביניהם, ומה משמעות שתיקתה של האם במשך שנים רבות. כאן הפנה השופט לפסיקה מנחה של בית המשפט העליון בע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח, הידועה כהלכת יהלום. בפסק הדין הזה נקבע כי יורשיו של בן זוג שנפטר רשאים במקרים מסוימים לבוא בנעליו ולתבוע הכרה בזכויותיו לפי חזקת השיתוף, אבל רק אם ניתן להוכיח כי לבן הזוג היתה הזדמנות סבירה לטעון לשיתוף בחייו - והוא בחר שלא לעשות זאת. במצב כזה, יש לראות בו כמי שוויתר על זכותו.
