בית המשפט לצד עורכי הדין: לא יפורסמו פרטיהם האישיים
עמותת הצלחה לקבל מידע מפורט מלשכת עורכי הדין בנוגע למרשמים של עורכי דין, מתמחים ומאמני מתמחים, מכוח חוק חופש המידע. לדברי העמותה, המידע אמור לקדם שקיפות בפעילות לשכת עורכי הדין ולאפשר פיקוח ציבורי על המקצוע. לשכת עורכי הדין טענה שהיא כבר מפרסמת מידע
רב על עורכי הדין, כולל שמות, פרטי התקשרות, מחוזות ותחומי עיסוק, והביעה חשש שפרסום נוסף של פרטים כמו מספרי רישיון עלול להוביל לשימוש לרעה
בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בתל אביב, הכריע באחרונה בעתירה שהגישה עמותת הצלחה - לקידום חברה הוגנת, נגד לשכת עורכי הדין והממונה על חופש המידע בלשכה. העתירה, שהוגשה מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, ביקשה לחשוף מידע מפורט אודות מרשם המתמחים, מרשם המאמנים ומרשם עורכי הדין.
עמותת הצלחה – לקידום חברה הוגנת ביקשה לקבל מידע מפורט מלשכת עורכי הדין בנוגע לשלושה מרשמים:
- מרשם המתמחים – כולל שמות המתמחים,
תאריכי תחילת וסיום ההתמחות, ושמות המאמנים שלהם.
- מרשם המאמנים – פרטים על עורכי הדין שמאמנים מתמחים, כולל מספרם ואולי פרטים נוספים הקשורים להכשרתם כמאמנים.
- מרשם עורכי הדין – מידע על עורכי הדין הרשומים בלשכה, כולל מספרי הרישיון שלהם.
העמותה ביקשה את המידע מכוח חוק חופש המידע, כאמור, במטרה לקדם שקיפות בפעילות לשכת עורכי הדין ולאפשר פיקוח ציבורי על המקצוע. לטענתה, פרסום המידע יסייע לציבור להבין מי הם עורכי הדין הרשומים, מי מאמן מתמחים, ויאפשר מעקב אחר מערכת ההתמחות במקצוע עריכת הדין. הצלחה הדגישה כי הלשכה היא גוף בעל אופי ציבורי, ולכן חלה עליה חובה למסור מידע בהתאם לחוק חופש המידע.
חוק חופש המידע גובר על חוק הגנת הפרטיות
במהלך הדיון, טענה העותרת כי הזכות לקבלת מידע מרשויות וגופים ציבוריים, כולל לשכת עורכי הדין, היא יסוד מרכזי במשטר דמוקרטי. העמותה הדגישה כי חוק חופש המידע, בהיותו חוק מיוחד ומאוחר לחוק הגנת הפרטיות, גובר עליו במקרים של התנגשות בין הזכויות.
- מבקר המדינה: "להגביל את גובה שכר הטרחה של עו"ד מפצועי צה"ל ונפגעי פעולות איבה"
- זה הכל? אבי חימי הושעה על תנאי, מחברותו בלשכת עורכי הדין לחצי שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מנגד, לשכת עורכי הדין טענה כי היא כבר מפרסמת באופן יזום מידע רב על עורכי הדין, כולל שמות, פרטי התקשרות, מחוזות ותחומי עיסוק. עם זאת, היא הביעה חשש כי פרסום נוסף של פרטים כמו מספרי רישיון עלול להוביל לשימוש לרעה, זיופים והתחזות.
השופטת הדס עובדיה נדרשה לאזן בין הזכות למידע לבין הזכות לפרטיות. בפסק הדין שפורסם, ציינה השופטת כי, "האיזון בין הזכות למידע לבין הזכות לפרטיות מחייב בחינה מדוקדקת של סוגי המידע המבוקש והשלכות פרסומו". היא גם הדגישה כי המידע המבוקש כולל פרטים אישיים שעלולים לפגוע בפרטיותם של המתמחים, המאמנים ועורכי הדין.
השופטת התייחסה גם לטענת העותרת לגבי חוק חופש המידע כחוק מיוחד הגובר על חוק הגנת הפרטיות. עם זאת, היא ציינה כי גם כשחוק חופש המידע חל, יש לבצע איזון ראוי בין הזכויות המתנגשות, בייחוד כשמדובר במידע אישי רגיש.
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- “6 שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
בנוסף, השופטת התייחסה לפרסום היזום של הלשכה וציינה כי "הלשכה כבר מפרסמת מידע רב באופן יזום, המאזן בין הצורך בשקיפות לבין ההגנה על הפרטיות". היא הסכימה עם טענת הלשכה כי פרסום נוסף של פרטים, כמו מספרי רישיון, עלול להוביל לסיכונים כמו זיוף והתחזות.
אחר שקלול הטענות והשיקולים, החליטה השופטת עובדיה לדחות את העתירה. היא קבעה כי הפגיעה האפשרית בפרטיותם של המתמחים, המאמנים ועורכי הדין אינה מוצדקת, בייחוד לאור המידע שכבר מפורסם על ידי הלשכה.
העליון: יש לבצע איזון ראוי בין הזכויות המתנגשות
ישנן פסיקות קודמות בנושא. כך לדוגמה, בפסק הדין בעע"מ 7678/16 דרוקר נגד הממונה על יישום חוק חופש המידע
במשרד ראש הממשלה (2017), נדונה סוגיית האיזון בין הזכות למידע לבין הזכות לפרטיות. בית המשפט קבע כי חוק חופש המידע, בהיותו חוק מיוחד ומאוחר לחוק הגנת הפרטיות, גובר עליו במקרים של התנגשות בין הזכויות. עם זאת, גם במקרים מסוג זה יש לבצע איזון ראוי בין הזכויות המתנגשות.
בפסק הדין הנ"ל, העיתונאי רביב דרוקר ביקש לקבל מידע על יומני ראש הממשלה דאז וכיום, בנימין נתניהו. הבקשה נדחתה בטענה לפגיעה בפרטיות. בית המשפט העליון קבע כי חוק חופש המידע, בהיותו חוק מיוחד ומאוחר לחוק הגנת הפרטיות, גובר עליו במקרים של התנגשות. עם זאת, נקבע כי יש לבצע איזון בין הזכות למידע לבין הזכות לפרטיות, ובמקרה זה הוחלט על מסירת המידע המבוקש, בכפוף להשמטת פרטים אישיים רגישים.
בפסק דין נוסף, עת"מ 39945-02-10 התנועה לחופש המידע נגד עיריית תל אביב, נדונה בקשה לקבלת מידע על היתרי בנייה. העירייה סירבה למסור את המידע בטענה לפגיעה בפרטיות. בית המשפט קבע כי המידע המבוקש הוא בעל עניין ציבורי, והורה על מסירתו בפורמט דיגיטלי הניתן לחיפוש, בהתאם לעקרונות השקיפות וחופש המידע.
כיצד משפיעות פסיקות קודמות על המקרה הנוכחי?
פסיקות קודמות מדגישות את הצורך באיזון בין הזכות למידע לבין הזכות לפרטיות. במקרה הנוכחי, השופטת עובדיה יישמה את העקרונות שנקבעו בפסיקה קודמת, ובחנה את הפגיעה האפשרית בפרטיות מול הצורך בשקיפות. היא הגיעה למסקנה כי הפגיעה בפרטיות במקרה זה אינה מוצדקת, בייחודלאור המידע שכבר מפורסם על ידי הלשכה.
מה המשמעות של פסק הדין עבור הציבור ועבור לשכת עורכי הדין?
פסק הדין מדגיש את החשיבות של הגנה על פרטיותם של אנשי המקצוע, גם אל מול הדרישה לשקיפות ציבורית. עבור הציבור, המשמעות היא שהמידע הזמין ימשיך להיות מוגבל כדי להגן על הפרטיות. עבור הלשכה, פסק הדין מאשר את המדיניות הנוכחית שלה בפרסום מידע, ומדגיש את הצורך בהמשך האיזון בין שקיפות להגנה על הפרטיות.
- 2.שלוםאנונימי 20/02/2025 14:26הגב לתגובה זועודף עורכי הדין אחת הסיבות לעודף משפטיזציה. שאת המחיר משלמים אזרחי המדינה.
- 1.פיירשטיין. עדי. 19/02/2025 14:31הגב לתגובה זואין צדק בית משפט מי שמחפש צדק חייב לקחת כוח בידים שלו בית משפט יש דין קרובי משפחה נכדים ילדים
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
צוואת של קשיש בבית החולים הועדפה על זו מלפני 20 שנה
כחודש לפני שמת, כשגופו חלש אך דעתו צלולה, חתם אלמן ללא ילדים על צוואה חדשה ממיטת בית החולים. הוא הוריש את כל רכושו לאחותו היחידה, בניגוד לצוואה קודמת שהותירה כמעט הכל למשפחת מעסיקו לשעבר. מאבק משפטי טעון התנהל סביב שאלת כשירותו, מעורבות אחותו בתהליך
והאם הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. פסק הדין חושף סיפור חיים, סכסוך משפחתי, והכרעה ברורה של בית המשפט לגבי רצונו החופשי של המנוח
הסיפור הבא החל הרבה לפני הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הרבה לפני שחוות דעת רפואיות הוגשו וחקירות נגדיות נפרשו לאורך עשרות עמודים של פרוטוקולים. הוא החל בחדר אשפוז בבית החולים בילינסון, שבו שכב ש.ש., גבר ערירי בן 80, לאחר נפילה בביתו. מצבו הגופני היה קשה, כך טענו הנתבעים, אך מי שבאמת הכיר אותו באותם ימים העיד כי למרות חולשתו, הוא היה צלול, מתקשר, ומודע למצבו ולרצונותיו. בתוך המציאות הזאת, בפברואר 2022, כשהוא מבין שהזמן ואוזל והולך, הוא ביקש לערוך מחדש את צוואתו.
המנוח, אלמן ללא ילדים, השאיר אחריו שתי צוואות שונות מאוד זו מזו. הראשונה, מ-2004, היתה מנוסחת בחריפות רגשית יוצאת דופן. הוא כתב בה כי את רכושו הוא מותיר ל”אנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות”, ובחר להעניק לאחותו, התובעת, אך ורק מקרר. מנגד, צוואה חדשה, שנחתמה ב-25 בפברואר 2022 בבית החולים, העניקה את כל רכושו דווקא לאותה אחות. השינוי הדרמטי הזה עמד בלב המחלוקת המשפטית.
הנתבעים, מעסיקו לשעבר של המנוח וארבעת ילדיו, שאליהם ייעד את מרבית רכושו בצוואה הישנה, טענו שהצוואה המאוחרת פסולה מיסודה. הם טענו שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, שהוא לא ידע להבחין בטיבה, שהתובעת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת, ואף היתה מעורבת בצורה פסולה בעריכתה. ואולם ככל שהעמיק בית המשפט בחומר הראיות, כך הלכו טענותיהם ונחלשו. השופט תומר שלם פתח את פסק דינו בקביעה ברורה כי ראשית יש לבחון את הצוואה האחרונה, שכן “רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה”. מכאן נפתח מסע בירור ארוך, שכלל שלושה הליכים משפטיים במקביל, חוות דעת רפואיות, עדויות ממקור ראשון, וניתוח מדוקדק של התנהלות הצדדים.
לא סבל מדמנציה או מליקוי שפגע בכושרו המשפטי
במוקד ההכרעה עמדה שאלת כשירותו של המנוח בעת שחתם על צוואתו האחרונה. התמונה שעלתה מהמסמכים הרפואיים ומעדויות המומחים היתה אחידה וברורה. ד"ר אליעזר פלדינגר, פסיכוגריאטר שבדק את המנוח ביום עריכת הצוואה לבקשת הנוטריון, כתב במפורש כי המנוח “בדעה צלולה, מצבו הקוגניטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי”. הוא אף הדגיש שמבחן המיני־מנטל שבוצע לו הניב תוצאה גבוהה של 27 מתוך 30, וכי על אף ירידה קוגניטיבית קלה, לא מדובר בדמנציה או בליקוי שפגע בכושרו המשפטי.
- הצוואה החדשה נפסלה - זו מ-2003 היא הקובעת
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
גם מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי, בחן את מלוא הרשומות וקבע בחוות דעתו כי, “לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון... בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון”. הנתבעים, אף שהנטל הוטל עליהם, ויתרו על חקירת המומחה - ויתור שבית המשפט ראה בו חיזוק למסקנתו. לצד חוות הדעת, הציג בית המשפט גם ראיות שהעידו על תפקודו השכלי של המנוח בימים שקדמו לחתימה. עדותה של העובדת הסוציאלית שביקרה את המנוח בבית החולים תיארה אדם “ערני... אולי עייף, אבל רגיל. לא מבולבל”. המטפל הסיעודי שלו העיד כי, “תמיד הייתי יכול לדבר איתו”. גם הרישומים הרפואיים הצביעו שוב ושוב על התמצאות מלאה בזמן, במקום ובאנשים.
