שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.

הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.

עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.

בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.

• בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
• למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.

בפתח הדברים, מתאר פסק הדין תמונה שכיחה אך כמעט בלתי נראית: אמן צעיר ומוכר בתחום הציור והעיצוב הגרפי, שפועל שנים מול יחידות צבאיות ומשרתי כוחות הביטחון, מייצר עשרות גלופות מקוריות על פי הזמנה פרטית של חיילים, שכל אחת מהן נולדת מתוך מפגש ייחודי בין מסורת יחידתית, הווי פנימי והרצון לסמל זהות. אלא שבמקרה זה, אותה עשייה יצירתית נהפכה למוקד של סכסוך משפטי טעון, לאחר שהאמן, עומרי זהבי, גילה כי הציורים שלו הועלו למאגר הציורים של אדיב, בית דפוס ותיק המתמחה בהדפסת חולצות ומוצרים ממותגים, ושימשו אותו לצרכים מסחריים ושיווקיים ללא הסכמתו.

כבר בתחילת פסק הדין קובעת השופטת טל פישמן לוי כי מדובר בתביעה כספית על סכום של חצי מיליון שקל, הנוגעת להפרת זכויות יוצרים ולדרישה מהחברה “לחדול מכל שימוש שהוא ביצירותיו”. התובע, כך היא מזכירה, הוא אמן העוסק בעיצוב גרפי, מוכר ומזוהה בסגנון ייחודי, אשר “מדובר ביצירות מקוריות שהן פרי דמיונו של התובע”, וכי הוא כלל לא העביר את הזכויות ביצירותיו למזמינים. מנגד, הנתבעת היא חברה מוכרת הפועלת בתחום ההדפסות ונותנת שירותים לחיילים וארגונים שונים.

הפרשה החלה בתחילת 2022, כשסוכן מטעם אדיב פנה לתובע בהצעה לשיתוף פעולה, אך התובע סירב. כשנה וחצי לאחר מכן, כך מסתבר, השיקה אדיב מאגר ציורים חדש באתר האינטרנט שלה, ואליו הועלו 12 ציורים של זהבי, “ללא ידיעתו וללא הסכמתו”. חלק מעבודותיו הופיעו גם בעמוד האינסטגרם של החברה. כשפנה בדרישה להסרה, החברה הסירה חלק מהחומרים - אך לא את כולם. גם לאחר מכן, נותרו מספר ציורים נוספים שפורסמו במאגר, גם אחרי שהתובע הבהיר באופן מפורש כי, “העיצובים הם בבעלותו ואינם מורשים להעברה”.

השופטת מציינת כי בכך נוצרה תשתית לפרסום חוזר, ואף שיווק יזום של היצירות. מהראיות עלה כי סוכני החברה שלחו את עבודותיו ללקוחות באמצעות וואטסאפ, הציגו חלק מהיצירות במאגר המקוון ואף הציעו אותן להדפסה על חולצות ומוצרים שונים. “הנתבעת… הפיקה תמורה כספית בדמות הדפסת הציורים על המוצרים”, קבעה השופטת.

• הדפסות על חולצות לעסקים קטנים
• באיזה שיטות הכי מומלץ להדפיס על חולצות?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

למי שייכות הזכויות בציורים - ליוצר, לחיילים או למדינה?

אחד מצירי המחלוקת המרכזיים עסק בבעלות על היצירה: האם היא של האמן, של החיילים המזמינים או שאולי של מדינת ישראל, בהיותם משרתי צה"ל? החברה טענה כי יש להחיל את סעיף 36 לחוק זכויות יוצרים, הקובע כי המדינה היא בעלת יצירה שנעשתה על ידי עובד מדינה “עקב עבודתו ובמהלכה”, לרבות חייל. היא טענה כי הציורים הוזמנו לצרכים יחידתיים, ולכן שייכים לצה"ל. לחלופין, היא טענה כי הבעלות עברה לחיילים “במשתמע”, משום שהם שילמו עבור הציור וקיבלו מוצר ייעודי עבורם.