ההונאה הישראלית שהרעידה את ארה"ב: לי אלבז תשלם מאות מיליוני דולרים
אחרי חקירה ממושכת, בית המשפט בארה"ב פסק עונשים חסרי תקדים נגד לי אלבז וחבריה להונאת האופציות הבינאריות: פיצויים בגובה 28 מיליון דולר, וקנס כולל של 451 מיליון דולר על המעורבים בפרשה. איך עבדה השיטה? למה דווקא התחום הזה משך נוכלים? ואיך זה השפיע על ישראל?
אופציות בינאריות לא נעים להגיד, אבל ישראל היתה קרקקע פוריה להונאות של רבבות משקיעים מרחבי העולם. לפני יותר מעשור הוקמו כאן עשרות חברות בתחום האופציות הבינאריות ששיווקו למשקיעים ברחבי העולם מוצרים שהתוחלת שלהם היא הפסד. הם השתמשו בטכניקות שיווק אגרסיביות, ניצלו אנשים מכל רחבי העולם ועשו כסף גדול - מאות מיליוני דולרים. אלו חברות שהיו מעורבים בחלקן גם משפחות פשע והם היו מעצמות על, עד שהחלה חקירה בינאלומית גדולה ובמקביל לרגולציה, הן נסגרו ובעלי השליטה והבכירים נתפסו או עדיין מסתתרים.
בבסיס אופציה בינארית יש רעיון פשוט - משקיעים מהמרים על האם נכס פיננסי (כמו מניה, מטבע או סחורה) יעלה או ירד בתוך זמן קצר. אם צדקת – הרווחת אחוז מסוים. אם טעית – הפסדת את כל הכסף.
לכאורה, זו דרך חוקית למסחר פיננסי, אבל בפועל רבים מהגופים שהפעילו פלטפורמות של אופציות בינאריות תיכננו אותן כך שהלקוחות יפסידו כמעט תמיד. היו מניפולציות מתוחכמות ששינו את הסיכוי להרוויח, מניעת משיכות כספים, מצגי שווא על מומחיות הברוקרים, ועוד טריקים שגרמו ללקוחות להפסיד את כל כספם.
איך ישראל הפכה למעצמת הונאות אופציות בינאריות?
במשך שנות ה-2000 והעשור הראשון של 2010, ישראל הייתה מרכז עולמי בתחום. מאות חברות, אלפי עובדים, ועשרות מיליארדי דולרים זרמו דרך פלטפורמות מסחר ששירתו בעיקר לקוחות מחו"ל. הרוב המכריע של החברות האלה פעל מחוץ למסגרת החוק, תוך שהן מנצלות את העובדה שהתחום לא היה מפוקח.
- גלובל אפ ובעל מניות בה יפצו בריטית ב-1.2 מיליון דולר
- עוד הונאה פיננסית? Pocket Option מציעה אופציות בינאריות למשקיעים ישראלים - הרשות מזהירה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הפרשה של לי אלבז ויוקום תקשורת היא רק אחת מתוך עשרות. חברות ישראליות הפעילו מוקדים טלפוניים אגרסיביים ששכנעו אנשים להשקיע סכומי כסף גדולים. סוחרים הוצגו כ"מומחים פיננסיים" שהיו בעצם נציגי מכירות בלי שום ידע אמיתי.
לקוחות חשבו שהם משקיעים בשוק ההון – אבל בפועל רוב הכסף נשאר אצל החברות, בלי אפשרות למשוך אותו. כל זה המשיך עד שחקירות בינלאומיות חשפו את התרמית והובילו לסגירת הענף ב-2017.
איך עבדה השיטה של לי אלבז?
לי אלבז, ישראלית ששימשה מנכ"לית חברת יוקום תקשורת, הייתה אחת מהדמויות הבולטות בתחום. היא וחבריה, יוסי הרצוג ושלום פרץ, הפעילו רשת של אתרי מסחר באופציות בינאריות, ששכנעו אלפי לקוחות מארה"ב ואירופה להשקיע סכומי כסף גדולים.
- אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
- חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
מה הם עשו?
הציגו הזדמנות רווח קלה: שיחות מכירה אגרסיביות שגרמו ללקוחות להאמין שהם יכולים להפוך לעשירים בקלות. מנעו משיכות כספים: כשהלקוחות ניסו למשוך רווחים, הם נתקלו בתירוצים אין-סופיים. שינו את תנאי המשחק: בפועל, הפלטפורמות נבנו כך שהלקוחות יפסידו ברוב העסקאות. התחזו למומחים: ברוקרים ישראלים דיברו עם מבטא אמריקאי והתחזו ליועצים פיננסיים אמינים. בין 2014 ל-2019, העסק של אלבז הונתה לקוחות בהיקף מוערך של 140 מיליון דולר.
איך אלבז נתפסה ונשפטה?
אחרי חקירה ממושכת של ה-FBI והרשויות הפדרליות בארה"ב, לי אלבז נעצרה ב-2017 כאשר הגיעה לארה"ב בטיסה. חבר מושבעים פדרלי הרשיע אותה בהונאה פלילית חמורה, ובית המשפט קבע כי היא רימתה משקיעים במכוון.
גזר הדין שנקבע נגדה:
20 שנות מאסר – אחד העונשים הכבדים שניתנו בפרשות פיננסיות מסוג זה.
28 מיליון דולר פיצויים – שישולמו למשקיעים שנפגעו.
338.7 מיליון דולר קנס אזרחי – שהוטל על החברה ושותפיה.
השותפים יוסי הרצוג ושלום פרץ נמלטו מזרועות החוק, אך נקנסו ב-451 מיליון
דולר יחד עם החברות שבבעלותם.
סוף הדרך של תעשיית האופציות הבינאריות בישראל
במשך שנים, ישראל הייתה "גן עדן" להונאות אופציות בינאריות. למרות אזהרות וחקירות, רק ב-2017 הכנסת אסרה את התחום לחלוטין והחברות הישראליות נסגרו.
מה קרה מאז?
אלפי ישראלים שעבדו בתעשייה נאלצו לחפש עבודה אחרת. רגולטורים בעולם החלו להחמיר בפיקוח על תחום המסחר המקוון. ישראל נאלצה להתמודד עם המוניטין הבעייתי שלה בזירה הפיננסית הגלובלית.
שאלות ותשובות – כל מה שרציתם לדעת על פרשת ההונאה
מה היו הסימנים לכך שמדובר בהונאה?
לקוחות שהפסידו את כל כספם גילו שלא ניתן למשוך כספים, תנאי
המסחר השתנו כל הזמן, והברוקרים דחפו אותם "להשקיע עוד כדי לכסות הפסדים".
איך דווקא ישראל הפכה למרכז של הונאות אופציות בינאריות?
בגלל היעדר פיקוח, היזמים זיהו הזדמנות להרוויח מיליונים במהירות. בנוסף, כישורי
המכירה והשירות בישראל התאימו מאוד לשיטה האגרסיבית.
למה לי אלבז קיבלה עונש כל כך כבד?
כי מדובר בהונאה בהיקף עצום שנמשכה שנים ופגעה באלפי אנשים.
מה ההבדל בין מסחר חוקי
למסחר הונאתי באופציות בינאריות?
במסחר חוקי יש פיקוח רגולטורי, האפשרות להרוויח הוגנת, והלקוחות יכולים למשוך את כספם. אצל אלבז וחברות אחרות – הכל היה מניפולציה.
מה היה קורה אם אלבז לא הייתה מגיעה לארה"ב?
כנראה שהייתה ממשיכה להימלט, כמו שותפיה הרצוג ופרץ, שנמצאים מחוץ להישג ידם של החוק האמריקאי.
- 5.אנונימי 05/02/2025 07:46הגב לתגובה זוזבל של יצור שתרקב בכלא שתעבור מדורי גהנום יום יום א מ ן
- 4.אהרון 31/01/2025 13:58הגב לתגובה זוהרי ההונאות נעשו במדינת היהודים אז למה לא מחפשים את השותפים הרצוג ופרץ . הם מהליכוד אולי חברים של השר לוין
- 3.ככה צריך לתת עונשים בישראל. פשוט בדיחה העונשים שמקבלים בארץ המושתת. (ל"ת)יואל 30/01/2025 19:53הגב לתגובה זו
- 2.בושה לישראל (ל"ת)בושה 30/01/2025 19:36הגב לתגובה זו
- 1.יוסי הרצוג קשור לנשיא הרצוג (ל"ת)שני 30/01/2025 19:26הגב לתגובה זו
- אנונימי 03/02/2025 17:59הגב לתגובה זואיך חשבון ללשון אז תראה מה יקרה
“שש שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
ויקטוריה בלייבה עבדה לילות ארוכים במאפייה בדרום, בלי תלושי שכר אמיתיים, בלי פנסיה ובלי תוספת שכר עבור עבודתה בלילה. אחרי שש שנים של עבודה מפרכת, היא הגישה מכתב התראה והתפטרה. בית הדין קבע: מדובר בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה יותר מ-390 אלף שקל. “התובעת
הועסקה שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות”, כתבה השופטת רינת סיני־אלוש בהכרעתה
היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.
בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.
“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"
בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.
- חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.
אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
יורשי הקבלן טענו כי לא בטוח שהדירה אכן שולמה ולכן אין להכיר בהעברת הזכויות לקונה המקורי, שהעביר אותה לבתו וזו מכרה אותה לתובעים. השופט קבע כי הראיות מצביעות על כך שהעסקה הושלמה בשנות ה-80, וכי טענות היורשים הן ספקולציות בלבד. בפסק הדין פורטו משמעותה
של החזקה שנמסרה כבר אז, הראיות למס שבח ומס רכישה, והתנהלות היורשים לאורך השנים. הדירה תירשם על שם התובעים
הסיפור הבא החל בשלהי שנות השמונים, בבניין מגורים ברחוב גרוסברג 7א’ בירושלים. הדירה המדוברת, בת ארבעה חדרים שפונה לעורף בקומה השלישית, נמסרה אז לרוכש בשם דוד מילר, שקנה אותה מהמנוח ירחמיאל יוניוב, הקבלן שבנה את הבניין. עשרות שנים עברו מאז, הרוכשים המקוריים הלכו לעולמם, וגם הקבלן עצמו איננו עוד, והדירה החליפה ידיים בתוך המשפחה עד שנמכרה לתובעים, ירחמיאל טוקר ונחמה גליקר טוקר. אלא שבדרכם להסדיר את רישום הזכויות, ציפתה להם הפתעה: יורשי הקבלן התנגדו וטענו כי אין כל הוכחה שהתשלום עבור הדירה אכן שולם ב-1987.
המחלוקת הזו, שהתמקדה בשאלה טכנית לכאורה: האם התמורה שולמה או לא, נהפכה למכשול שמנע מהתובעים לרשום על שמם דירה שהם מתגוררים בה בפועל. ההליך המשפטי שניהלו הוביל להכרעה מפורטת של השופט אוהד גורדון בבית המשפט המחוזי בירושלים, שקבע כי העסקה ההיסטורית הושלמה וכי יש לרשום את הדירה על שם התובעים. לאורך פסק הדין חזר השופט והדגיש כי טענות היורשים נותרו בגדר ספקולציה בלבד, בעוד ראיות התובעים היו מוצקות בהרבה, גם אם חלקן מבוססות על מסמכים מלפני 40 שנה.
כבר בפתח פסק הדין מתאר השופט את התמונה העובדתית הכוללת. המנוח, שהיה קבלן שבנה את הבניין במסגרת הסדר עם משפחת גרינפלד, קיבל לידיו כמה דירות ומכר אותן לרוכשים שונים. ברישום הזכויות בבניין הופיע המנוח כבעלים של חלק יחסי של 4/79, המייצג את הדירה שבמרכז ההליך. לא היתה מחלוקת על כך שרישום זה משקף את הזכויות בדירה. ב-1987 נחתם ההסכם שבמסגרתו מכר המנוח את זכויותיו בדירה לדוד מילר, שקיבל לידיו גם את החזקה. בהמשך, העביר דוד את הזכויות ללא תמורה לבתו נעמי, וזו מכרה אותן ב-2018 לתובעים.
הטענות התבססו על אפשרות תיאורטית בלבד
כל אלה לעומת טענת היורשים, יגאל ובתיה יוניוב, שהצהירו כי אין לדעת אם דוד אכן שילם את מלוא התמורה למנוח, וכי ייתכן שהמנוח “נהג לאפשר שימוש בדירות” גם לפני שהועברו תשלומים מלאים. הטענות האלה לא באו מתוך ידיעה, אלא מתוך אפשרות תיאורטית בלבד, כפי שהבהירו השניים בעצמם בדיון. השופט מצטט את תשובת הנתבע יגאל יוניוב, שנשאל האם אביו סיפר לו על חוב כלשהו בגין הדירה: “אין לי מושג לבוא ולהגיד בוודאות ששולם או לא […] אין לי ידיעה מאבי".
- 26 שנה של עיכובים: זה הפיצוי על אי רישום דירה בטאבו
- בנות הזוג נפרדו: האם רישום בטאבו גובר על הסכם ממון?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לצד זאת, השופט מזכיר כי מדובר בעסקה עתיקה מאוד - ארבעה עשורים חלפו מאז, וכל הצדדים המקוריים הלכו לעולמם. אף על פי כן, התובעים הצליחו להציג ראיות משמעותיות המאששות את הטענה שהעסקה הושלמה. הראיות האלה נגעו בראש ובראשונה למסירת החזקה, שהיתה לפי ההסכם מותנית בעמידה מלאה של הרוכש בהתחייבויותיו, כולל תשלום התמורה. כפי שמציין השופט בפסק הדין שפורסם, “מסירת החזקה הותנתה, בהסכם המכר, בעמידה של דוד בכל התחייבויותיו לפי ההסכם […] מכאן שבעצם מסירת החזקה לדוד יש משום תמיכה ניכרת בכך שהתמורה בגין הדירה שולמה על ידו”.
