בחודש האחרון, אנו עדים שוב לעלייה בציפיות האינפלציה של שוק ההון ל-12 החודשים הבאים. לפי נתוני בנק ישראל, הציפיות מסתכמות, נכון ל-30 הימים האחרונים, בכ-2.7% לשנה הקרובה. זאת, כאשר קצב עליית המחירים ב-12 החודשים האחרונים עומד על 1.9% בלבד. המשמעות היא שהתשואה על אג"ח שקלית לא צמודה עולה, ואילו התשואה על אג"ח צמודה יורדת (כתוצאה ממכירת אג"ח שקלית וקניית אג"ח צמודה). השאלה המתבקשת היא, האם העלייה בציפיות האינפלציוניות היא בגדר נבואה שמגשימה את עצמה ואז קיימת עדיפות להחזקת אגרות חוב צמודות או שלא? במילים אחרות, האם שוק ההון יודע "לנבא" את האינפלציה ב- 12 החודשים הבאים או רק את המדדים הקרובים?

מהתבוננות בגרף ציפיות האינפלציה הממוצעות (ברמה חודשית) החל משנת 2002 ניתן ללמוד כי ציפיות האינפלציה עולות בחודשים אפריל - יולי גם בקרב החזאים וגם בשוק ההון. אולם, הגרף מלמד כי האינפלציה הממוצעת בשנים אלו, כפי שנמדדה בפועל לאותה תקופה הייתה דווקא נמוכה יותר מהאינפלציה הממוצעת אותה חזו בשנה הקודמת החזאים ושוק ההון.

לפיכך, מדוע השוק תימחר קצב אינפלציה גבוה יותר מזה שמתקיים בפועל? להערכתי, ישנם שני הסברים לכך. הראשון, הן החששות מפני "הפתעה כלפי מעלה" במדדים הקרובים. מכיוון שמדדי אפריל - יולי מתאפיינים מבחינה עונתית כמדדים גבוהים יותר (בין היתר בגלל פסח, עליות בסעיפי ההלבשה וההנעלה וכן עליות בסעיף הדיור), מעדיפים בעלי אגרות החוב לרכוש "ביטוח" מפני ההפתעה במידה שתהיה.

ההסבר השני הוא עליות מחירים אקסוגניות פרטניות שמופיעות בחלק מהשנים בחודשים מאי - יולי, ומעלות בצורה אגרסיבית יותר את הציפיות האינפלציוניות. לדוגמא, צפויה עלייה במחירי החשמל והאנרגיה השנה, עליית מע"מ (יולי 2002, יולי 2009) עליית המס על סיגריות (מאי 2009).

לסיכום, הנתונים ההיסטוריים מלמדים שהשוק מתמחר מעט גבוה יותר את הציפיות האינפלציוניות מכפי שהן בפועל. לכן לפני שמשנים את מאזן ההצמדה, וממירים את האג"ח משקלית לצמודה, כדאי לבחון פרמטרים נוספים מלבד "העונתיות".