"הצופים מבחוץ על הבחירות באיטליה מבועתים, ובצדק", כך כותב הכלכלן זוכה פרס נובל, פול קרוגמן, בטור שלו שהתפרסם אתמול (א') ב"ניו יורק טיימס" ועניינו מדיניות הצנע בסגנון איטלקי.

"גם אם הסיוט של חזרת ברלוסקוני לשלטון יכשל, התחזקותם של ברלוסקוני ושל גרילו תערער לא רק את איטליה, אלא את אירופה כולה. תזכרו שאיטליה אינה ייחודית, פוליטיקאים ידועים לשמצה עולים ברבות ממדינות הדרום באירופה".

לדבריו הגורם המרכזי לעלייתם של מנהיגים שנויים במחלוקת המבקרים את מדיניות הצנע שכפו המדינות הגדולות על המדינות הנכשלות היא הפגיעה הקשה שנגרמה לאותן מדינות בשל הקיצוצים הנרחבים והעלאות המסים, שמובילה את המצביעים ישירות לידיהם של מי שמבטיחים להם להפסיק את אותה המדיניות.

"הסיבה לכך היא שאירופאים מכובדים לא יודו בכך שהמדיניות שכפו על המדינות בעלות החובות - היא כישלון הרסני. אם זה לא ישתנה, הבחירות באיטליה יהיו רק טעימה מהראדיקליזם (ההקצנה) המסוכן שעוד יבוא", כותב קרוגמן בסוף דבריו.

קרוגמן מצטט בראשית דבריו את מה שנכתב ב"אקונומיסט" לפני חודשיים, כשהודיע ראש ממשלת איטליה, מריו מונטי על ההליכה לבחירות, "הבחירות באיטליה יהיו מעל לכל מבחן לבגרות ולריאליזם של המצביע האיטלקי", כאשר לדעת ה"אקונומיסט" הדבר הבוגר והריאליסטי ביותר מצד הבוחר האיטלקי יהיה להחזיר את מונטי לשלטון - לאחר שכהונתו הטכנוקרטית נכפתה על איטליה בלחץ הנושים, והפעם צריך להחזירו בחסות המנדט הדמוקרטי.

על כך אומר קרוגמן, "זה לא נראה טוב. נראה שהמפלגה של מונטי תגיע רק למקום הרביעי בבחירות. לא רק שהוא נשרך הרחק מאחורי ברלוסקוני שחייב לבדר את ההמונים, אלא גם אחרי קומיקאי אמיתי, באפה גרילו, שגם המחסור במצע קוהרינטי לא עצר אותו מלהפוך לכוח פוליטי עוצמתי".