נראה שע"א 552/02 איתן חנני נ. פקיד שומה חיפה הינו פס"ד תקדימי מנקודות ראות מסוימות:

השוואת ההון נערכה בין 31/3/83 לבין 31/12/92 - מרווח של כמעט עשר שנים ! אם שופטי העליון אפשרו השוואת הון לתקופה כה ארוכה, נשאלת השאלה: האם קיים גבול לתקופת ההשוואה?

לדעתי יש לקחת בחשבון שהמסמכים מתקופת נח אבדו במבול, ולא יוכלו לשמש כהסבר להפרשי הון.

בכל אופן, על פי הנ"ל יש לשמור מסמכי הסברים כל עוד לא נערך דיון גם לגבי תקופות שבעבר נראו דמיוניות לחלוטין! בית המשפט קובע כי בשל אורך התקופה בין שתי ההצהרות לא נשמרו מסמכים ויש קושי בחקר האמת; ולמרות זאת הוא מאשר את הפרשי ההון!

מעניין מה דעתם של הקוראים לגבי אמות המידה המוסריות שהינחו את שופטי בית המשפט העליון בהקשר להחלטתם הנ"ל; בכל אופן, גישתם של השופטים מחזקת את האמור לעיל בדבר החשיבות על שמירת המסמכים לאורך תקופת זמן ארוכה.

הפרשי ההון יוחסו באופן שווה לכל השנים; ברם – הטעם העיקרי לכך, על פי הנמקות השופטים – שהמשיב עצמו ייחס את ההפרש בגלגול הראשון לכל השנים באורח שווה; ולולא כן?

בכל אופן, כשמגיעים לדיון ניתן להתייחס לגישתו הנ"ל של השותף הבכיר כתקדים.

שופטי העליון טוענים שקיימות שתי אסכולות מקובלות:

1. בהיעדר ראיות סותרות, יש לייחס את הפרש ההון באופן שווה לכל שנות ההפרש, גם אם חלקן סגורות.

2. בהיעדר ראיות אחרות, יש לייחס את הפרשי ההון לשנים הפתוחות בלבד, ואין לייחס כל חלק לשנים הסגורות; לטענת שופטי העליון זו האסכולה הרווחת נכון להיום. ומהו הטעם העיקרי המונח ביסודה של אסכולה זו? לדבריהם – הטעם של מיסוי אמת (!!)

מעניין מה היה אומר אורוול ז"ל , למקרא הטענה הנ"ל.

עמדתם של שופטי העליון עלולה לגרום לעיוותים מרחיקי לכת; כך למשל יכול להיווצר מצב ש"איש רזה", הנאלץ להשלים עם רמת חיים נמוכה בכורח הנסיבות, מגיע לדיון כשרק שנה אחת פתוחה; ואם לא יצליח לשכנע את המפקחים ו/או השופטים ברמת חייו הנמוכה, הנגזרת מרמת רווחים נמוכה – יועמסו הפרשי ההון על השנה הפתוחה – עובדה שעלולה להביאו לשיעורי מס מרביים! וזאת בנוסף לפינוקים בגלל "חייב ולא ניהל" וכד'. במקרה כזה

האיש הרזה ייאלץ לעבור דיאטה רצינית מאוד, וזאת - בניגוד להצהרת הכוונות של קברניטי המשק.

הפסיקה מעוררת שתי שאלות בסיסיות שעלולות להטריד את מנוחתו של הנישום ההגון:

1. על פי ה"ב 85/65 ז"ל בהיעדר מידע ספציפי לאילו שנים יש לייחס את הפרשי ההון יש לחלקן בין כל השנים שבין שתי ההצהרות, תוך התחשבות במדד. מה היה פסול בלוגיקה הנ"ל?

2. על פי סעיף 223 לפמ"ה, פרק הזמן לצורך בדיקת הפרשי ההון לעניין הסנקציה הפלילית איננו עולה על חמש שנים; למה לא ניתן להקיש שזו "כוונת המשורר" גם לעניין הסנקציה האזרחית?

בהתחשב בגישתו המאוזנת כל כך של בית המשפט העליון, לא נותר אלא לנסות ולחשוב:

אילו "ראיות אחרות" באות בחשבון לצורך הייחוס לכל שנות ההשוואה? על פי הנ"ל כדאי לשמור גם על ראיות המעידות על שימושים ולא רק על מקורות; למשל:

- פירוטים של כרטיסי אשראי – בעיקר למי שמרבה להשתמש בהם (ובכך, אולי – גם תמריץ להשתמש בהם...);

- קבלות לגבי נסיעות לחו"ל;

- שמירת דפים של חשבונות בנק;

- קבלות לגבי הוצאות בית; וכו' וכו'

ובקיצור - להפוך את הלקוחות ללבלרים בזעיר אנפין! וזאת כמובן לכל השנים שלגביהן

לא קיים הסכם.

יתרון נוסף של שמירת מסמכי שימושים פרט לחלוקת הפרשי הון על פני כל שנות ההשוואה – בסיס לחישובי הוצאות מחיה; שכן, רבים סבורים כי מתכנני האלטרנטיבה, הטבלאות של הוצאות המחיה, גילו מידה מופלגת של יצירתיות בתחשיביהם... אלא אם כן מנסים להיעזר בחישובי הלמ"ס. כמו כן ניתן להיעזר בתצהירים של מכרים ומוקירים לגבי מאפיינים של רמת חיים נמוכה ו/או שווה לאורך כל שנות הפרשי ההון; ובכלל – הנסיבות החדשות מצריכות חשיבה יצירתית מצד המייצגים ולקוחותיהם, כדי להמשיך ולשרוד בעולם קר ומנוכר.