איש החודש של Bizportal באפריל: אלי רייפמן
אנו ב-Bizportal ממשיכים במסורת החדשה שלנו ובוחרים שוב את איש או אשת החודש שלנו בכלכלה הישראלית. אנשי החודש של Bizpportal נבחרים על פי פרמטרים של היקף ההשפעה שלהם על חיינו, ואו על שוק ההון והכלכלה הישראלית, על פי היקף החשיפה לה יזכו מעשיהם, כמובן על פי השורה תחתונה - ההצלחה הכלכלית-עסקית שיביאו פעולות שעשו לארגון בו הם פועלים או לעצמם.
אז כמה אדם שווה? בכמה שהוא "מוכר את עצמו"?
אלי רייפמן ידע לעשות זאת שוב, כך מסתבר. הישראלי שהמציא את המונח "להנפיק בבריטניה", מכר החודש אג"ח פרטי בריבית נאה ובהיקף של 63 מיליון דולר לשני אנשי עסקים פעילים במיוחד בזירה המקומית: אילן בן דב, משפחת נמרודי - דרך "מעריב", וכלל ביטוח.
רייפמן, בעליה של קבוצת אמבלייז, שידע להנפיק במועד הנכון ובזמן הנכון בבריטניה, נדרש להלוואה הזאת בכדי למחזר הלוואות קודמות שהעניקו לו בנקים אירופאיים למימון מניות השליטה באמבלייז. כזכור, לפני שנתיים, רכש רייפמן את המניות משני שותפיו - צורי דבוש ושרון כרמל, את מלוא האחזקה בקבוצה. צעד של אמון בעתידה של אמבלייז, ללא ספק. וגם מכירת האג"ח האישית, על אף גובה הריבית - 8%, הוא צעד של אמון מצד אנשי העסקים.
נציין כי ההלוואה של רייפמן נלקחה לפרק זמן של שנתיים, ורייפמן העמיד כבטוחה את מניות השליטה שלו בחברה (הוא שולט בכ-25% מאמבלייז. שוויה של אמבלייז נותר איתן בעיקר בזכות קופת המזומנים הענקית שלה המסתכמת ביותר מ-270 מיליון דולר.
רייפמן, ידע גם בחודש אפריל 2005, לעשות זאת שוב. לכן הוא נבחר לאיש החודש של Bizportal. בעולם העסקים, זה אף פעם לא היה רק עניין של קסם אישי, רייפמן התחייב כי השנה תרשום החברה רווח נקי בפני המשקיעים, שיעבד נכסים אישיים שכוללים, לפי הדיווחים בתקשורת, מכרות באפריקה.
אז... יש להתאגח ויש להתאגח. ובעת קדחת האג"חים הבוערת בבורסה בתל אביב, לא היה מקרה יותר "אישי" של התאגחות בחודש אפריל, מאלי רייפמן.
כלכלת ישראל (X)נתון כלכלי מדאיג - גירעון בחשבון השוטף, לראשונה משנת 2013; מה זה אומר?
נקודת מפנה בכלכלה המקומית: גירעון בחשבון השוטף ברבעון השלישי של 2025, אחרי שנים רצופות של עודף. האם צריך לדאוג?
לראשונה מאז 2013 נרשם בישראל גירעון בחשבון השוטף של מאזן התשלומים, אירוע שעלול לבטא נקודת מפנה משמעותית במבנה המקרו-כלכלי של הכלכלה הישראלית. ברבעון השלישי של 2025 הסתכם הגירעון, בניכוי עונתיות, בכ-1.1 מיליארד דולר, לעומת עודף זניח של 0.1 מיליארד דולר בלבד ברבעון הקודם, ועודפים רבעוניים ממוצעים של כ-3.8 מיליארד דולר בשנים שקדמו לכך.
המשמעות אינה טכנית בלבד. החשבון השוטף משקף את יחסי החיסכון-ההשקעה של המשק כולו ואת יכולתו לייצר מטבע חוץ נטו. מדובר על גירעון של תנועות הון ומעבר מעודף לגירעון מאותת כי המשק צורך, משקיע ומשלם לחו"ל יותר משהוא מייצר ומקבל ממנו - שינוי שעשוי להשפיע על שער החליפין, על תמחור סיכונים ועל מדיניות מוניטרית ופיסקלית גם יחד.
הסיבה: לא סחר החוץ, אלא ההכנסות הפיננסיות: הסיפור האמיתי מאחורי הגירעון
בניגוד לאינטואיציה, הגירעון אינו נובע מקריסה ביצוא או מזינוק חריג ביבוא הצרכני. למעשה, חשבון הסחורות והשירותים נותר בעודף של 1.8 מיליארד דולר ברבעון השלישי, שיפור ניכר לעומת הרבעון הקודם. יצוא השירותים הגיע לשיא של 22.9 מיליארד דולר, כאשר 77% ממנו מיוחס לענפי ההייטק, תוכנה, מו"פ, מחשוב ותקשורת.
הגורם המרכזי להרעה הוא חשבון ההכנסות הראשוניות, שבו נרשם גירעון עמוק של 3.7 מיליארד דולר, לעומת 2.0 מיליארד דולר בלבד ברבעון הקודם. סעיף זה כולל תשלומי ריבית, דיבידנדים ורווחים לתושבי חו"ל על השקעותיהם בישראל, והוא משקף במידה רבה את הצלחתו של המשק הישראלי למשוך הון זר, אך גם את מחיר ההצלחה הזו.
הכנסות תושבי חו"ל מהשקעות פיננסיות בישראל קפצו ל-10.0 מיליארד דולר ברבעון, בעוד שהכנסות ישראלים מהשקעות בחו"ל הסתכמו ב-6.4 מיליארד דולר בלבד. הפער הזה לבדו מסביר את מרבית המעבר לגירעון. במילים פשוטות: חברות ישראליות מצליחות, רווחיות ומושכות השקעות, אך הרווחים זורמים החוצה, לבעלי ההון הזרים.
