העובדות

-------------

Lama dawa (להלן: העובד") הינו עובד זר, אזרח נפאל. רגולסקי ובניו בע"מ הינה חברה בע"מ בענף החקלאות (להלן: "החברה"). אמנון ואילן רגולסקי הם בעלי מניות בחברה (להלן: "המעבידים").

העובד טען, כי פוטר מעבודתו לאור מצבו הרפואי לאחר שנאמר לו ע"י המעבידים, כי לאור הירידה בתפוקת עבודתו, יהיה עליו לחזור לנפאל על מנת שיוכלו להביא לישראל עובד אחר במקומו. לטענתו, בנסיבות אלה, בלית ברירה, עזב את ישראל.

העובד תבע הפרשי שכר מינימום, תשלום שעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה, תשלום מענק שנתי, דמי כלכלה, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר.

המעבידים טענו, כי לעובד שולם כל המגיע לו על פי דין לפי שעות העבודה שפורטו בתלושי השכר שנמסרו לו בזמן, וכן הכחישו זכאות העובד לתשלום מענק שנתי, דמי כלכלה ולהפרשות לקרן פנסיה.

עוד טענו המעבידים, כי העובד לא פוטר מעבודתו אלא נטש את מקום עבודתו טרם שפגה אשרת העבודה שלו, כאשר הותיר את המעבידים בחוסר משווע לידיים עובדות. לטענתם, עזיבה זו של העובד פגעה קשות במשק וגרמה לנזקים בסך 50,000 ש"ח אשר ביקשו לקזז מכל סכום שייפסק לעובד.

פסק הדין

-------------

הלכה היא, כי היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר. הדיבור או ההתנהגות, המביאים את היחסים לידי סיום חייבים להיות חד משמעיים. משבחרו המעבידים שלא להביא בפני ביה"ד את גרסתם לעניין נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים ולא סתרו את גרסת העובד בעניין זה, הרי שהדבר פועל לחובתם.

משכך נקבע, כי העובד פוטר מעבודתו ולכן זכאי לפיצויי פיטורים. העובד טען, כי עבד שעות רבות, אך זכה לקבל תשלום חלקי בעד עבודתו. המעבידים הכחישו נכונות רישומי השעות שצורפו ע"י העובד וציינו, כי העובד לא השתכר מתחת לשכר המינימום ושילמו לו כל המגיע לו על פי דין. בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951, כנוסחו טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן:"חוק הגנת השכר") מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה ומנוחה של כל עובד. על מעביד לרשום בפנקס השכר ובפירוט השכר שהוא מוסר לעובדיו פרטים כגון: רישום השכר הרגיל; התקופה או התקופות שבעדן שולם השכר; מספר ימי עבודה ושעות עבודה בתקופה שלגביה ניתן התשלום ובהם עבד העובד בפועל; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה ותשלומים אחרים ופירוטם, כגון שעות נוספות וכיוצ"ב.

הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר הגמישו באופן ניכר את נטל הראיה המוטל על עובד המקבל שכר עבודה וגמול שעות נוספות ממעסיקו. על פי הוראת החוק לאחר התיקון, אי הצגת רישומי נוכחות חרף חובה לנהל פנקס שעות עבודה, מעביר את נטל ההוכחה בתביעת עובד לתשלום שכר עבודה ושעות נוספות, לפתחו של המעסיק.

המעבידים לא הציגו פנקס שעות עבודה או פנקס שכר בגין תקופת עבודתו של העובד אותם היו חייבים לנהל על פי החוק, וכאמור אין התאמה בין הנתון בתלושי השכר בדבר מספר שעות העבודה לבין גרסת העובד בדבר שעות עבודתו.

בהתאם לפסיקה, גם טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, הפרת חובת המעסיק לערוך רישום מפורט ומדויק של שעות העבודה של עובדיו, למסור לעובד פירוט שכר ולהעלות על הכתב את תנאי עבודתו בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב - 2002, מעבירה אל המעסיק את נטל הראיה להוכחת היקף משרתו של העובד.

עקרונות אלו מקבלים משנה תוקף עת עסקינן בהגנה על זכויותיהם של עובדים זרים, למענה מצווה בית הדין לאמץ גישה גמישה יותר, משום היותם ציבור חלש ובלתי מאוגד, הזקוק להגנתם של בתי הדין. מעיון והשוואה של רישומי השעות שערך העובד לבין אלו המצוינים בתלושי שכרו עולה, כי אכן קיימת אי התאמה בין מספר השעות שעבד בפועל לבין אלה שצוינו בתלושי השכר, באופן המוביל למסקנה, כי תלושי השכר אינם משקפים נכונה את שעות עבודתו בפועל.

נקבע, כי העובד הוכיח שעבד שעות רבות מעבר לאלה ששולמו לו ע"י המעבידים, ולפיכך, זכאי לתשלום הפרשי שכר וכן לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, בהתבסס על רישום שעות עבודתו. העובד טען, כי על פי סעיף 37 לצו ההרחבה, הוא זכאי לתשלום דמי כלכלה בסך 105 ש"ח לחודש, שמעולם לא שולמו לו בתקופת עבודתו. המעבידים טענו, כי העובד אינו זכאי לתשלום בעד דמי כלכלה שכן המדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה, וכן בשל העובדה, כי סיפקו לו כלכלה בעין, שכן קיבל שק אורז בשווי 140 ש"ח בכל חודש.

ביה"ד קבע, כי ניתן לראות בשק אורז כמתן כלכלה בעין. אשר על כן, התביעה בגין דמי כלכלה נדחית.

בנוסף, דחה ביה"ד את טענת העובד לדמי חגים. עוד טען העובד, כי מעולם לא קיבל תלושי שכר. המעבידים טענו במסגרת כתב ההגנה, כי הקפידו על מסירת תלושים בידי העובד. עם זאת, לא הוכיחו כי מסרו לעובד תלושי שכר מידי חודש. לא למותר לציין, כי לא רק שלא הוכח, כי נמסרו תלושי השכר במועדם, אלא שנמצא, כי תלושי השכר אינם משקפים נכונה את תנאי השכר ושעות עבודתו של העובד. המעבידים טענו, כי העובד גרם להם לנזקים עקב נטישתו, הנאמדים בסך של 50,000 ש"ח. לאור קביעתו של ביה"ד, לפיה העובד לא נטש את עבודתו אלא פוטר מעבודתו, נדחתה טענה זו.

נוכח כל האמור לעיל, קיבל בית הדין את התביעה על רוב רכיביה וחייב את המעבידים לשלם לעובד פיצוי בסך 7,500 ש"ח בגין אי מסירת תלושי השכר; פיצויי פיטורים בסך 16,042 ש"ח; הפרשי שכר מינימום וגמול בגין שעות נוספות בסך 170,167 ש"ח; דמי הבראה בסך 5,054 ש"ח; פדיון חופשה שנתית בסך 6,640 ש"ח; מענק שנתי בסך 7,700 ש"ח ופיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה בסך 10,848 ש"ח.