העובדות

------------

אלי קליין תכשיטנים בע"מ (להלן: "המעסיקה") הינה חברה העוסקת בייצור ועיצוב תכשיטי יוקרה. אלי וסימונה קליין (להלן: "המנהלים") הינם בעל ואישה והם בעלי המניות ומנהליה של המעסיקה.

קריסטינה יורצ'נקו (להלן: "העובדת") החלה עבודתה אצל המעסיקה כמשבצת יהלומים החל מחודש 1/96. החל מחודש 5/00 החלה המעסיקה לבטח את העובדת בפוליסת ביטוח מנהלים בחברת הביטוח "מגדל". החל מחודש 5/05 הפסיקה המעסיקה להעביר לקופת הגמל הפרשות בגין העובדת, וזאת על אף שהמשיכה לנכות משכרה של העובדת הפרשות לקופת הגמל כאמור.

לעובדת נודע, כי המעסיקה אינה מעבירה את ההפרשות שנוכו משכרה לקופת הגמל בתחילת שנת 2006. עם היוודע לה הדבר פנתה העובדת למעסיקה בדרישה להסדיר את זכויותיה בקופת הגמל, אולם דרישתה לא נענתה. לאחר פנייה זו והחל מחודש 6/06 הפסיקה המעסיקה לנכות משכרה של העובדת את ההפרשות לקופת הגמל והמשיכה להימנע מהעברת הפרשות חלק המעביד לקופה. לאור אי העברת ההפרשות, הודיעה קופת הגמל לעובדת במהלך חודש 12/06 על סילוק הפוליסה.

משהמעסיקה לא שילמה לעובדת פיצויי פיטורים הגישה העובדת תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, הבראה, שכר מולן, דמי מחלה ופיצוי בגין העדר ביטוח פנסיוני. עוד נידונה השאלה, האם יש להטיל חבות אישית על המנהלים מכוח הדוקטרינה של "הרמת מסך"?.

פסק הדין

--------------

זכאות העובדת לתשלום פיצויי פיטורים

בית הדין סבר, כי הפסקת ההפרשות לקופת גמל משך תקופה ממושכת, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באי העברת ניכויים שנוכו משכרו של עובד, אכן מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודה, המצדיקה התפטרות בדין מפוטר. העובדת המשיכה בעבודתה עד לחודש 12/06 מאחר והסתמכה על הבטחות חוזרות ונשנות של המנהלים להסדיר את זכויותיה בקופת הגמל וזאת עד שהמציאות טפחה על פניה עם קבלת ההודעה של חברת הביטוח בדבר סילוק הפוליסה ועל כן, אין לקבל את טענת המנהלים, כי העובדת לא הלינה ולא התריעה על מחדלי המעסיקה באופן הנדרש לפי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים.

פדיון חופשה ודמי הבראה

העובדת טענה, כי בשנים האחרונות לעבודתה היא לא נטלה חופשה שנתית ועל כן הייתה זכאית לתשלום עבור 72 ימי חופשה. המעסיקה טענה מנגד, כי תביעתה של העובדת התיישנה נוכח הוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951, הקובעת תקופת התיישנות של שלוש שנים. נקבע, כי יש לדחות את טענת ההתיישנות וזאת מהטעם שאת תקופת ההתיישנות של שלוש השנים יש למנות החל ממועד סיום יחסי עבודה. זאת, בזמן שהעובדת סיימה את עבודתה בחודש 12/06 ואילו כתב התביעה הוגש ביום 8/5/07.

דמי הבראה

גם בהקשר זה לא סתרה המעסיקה את טענת העובדת, לפיה היא לא קיבלה כל תשלום בגין דמי הבראה בעבור שתי שנות עבודתה האחרונות.

הלנת שכר

העובדת עתרה להשבת הניכויים שנוכו משכרה ולא הועברו לקופת הגמל בגין 10 חודשים. המעסיקה הודתה כאמור באי העברת הניכויים לקופת הגמל על אף שנוכו משכר העובדת. על כן, על המעסיקה להשיב סכומים אלה.

דמי מחלה

בית הדין לא קיבל את טענת המעסיקה, שהעובדת לא הציגה את אישורי המחלה. זאת, בשים לב לרשום בהם, המעיד על הפקתם בזמן אמת, לרושם שעשתה עדות המנהל על בית הדין, וכן בשים לב לאי התייצבותה של המנהלת על מנת לתת את עדותה. על כן, נקבע כי העובדת זכאית לתשלום דמי מחלה.

האם יש להטיל חבות אישית על הנתבעים מכוח הדוקטרינה של "הרמת מסך"?

העובדת טענה, כי יש מקום להטיל חבות אישית על המנהלים בגין מלוא הזכויות הנתבעות בכתב התביעה. זאת, נוכח התנהלותם ובהסתמך על פסיקה קודמת בה נקבע, כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ביחס לבעל מניות בחברה משפחתית מהטעם שהחברה הנתבעת הפסיקה להעביר את סכומי ההפרשות שניכתה משכר העובדים לקופת הגמל. בשנת 2005 תוקן סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, המסדיר את הדוקטרינה של "הרמת המסך", באופן שמצמצם את שיקול דעתו של בית הדין בהפעלת הדוקטרינה.

בית הדין קבע, כי אין מקום להחלה גורפת של דוקטרינה זו ביחס למכלול רכיבי התביעה, וזאת כל אימת שהחברה "חוטאת" באי העברת הניכויים שנוכו משכר העובד לקופת הגמל. כמו כן, בית הדין סבר, כי לצורך החלת דוקטרינה זו יש מקום לעמוד על הקשר הסיבתי ועל הזיקה שבין רכיב התביעה בגינו מתבקשת "הרמת המסך" לבין ההתנהגות הפסולה של אי העברת הניכויים. זאת, תוך שקילת האפשרות של "הרמת מסך" חלקית רק ביחס לחלק מרכיבי התביעה הקשורים באופן סיבתי להתנהגות הפגומה של בעלי המניות. זו שהצמיחה את העילה של הסטת מסך ההתאגדות.

במקרה דנן, עלה כי המעסיקה לא העבירה ניכויים לקופת הגמל בגין העובדת במשך תקופה ממושכת של 10 חודשים כאשר בסופו של יום אף לא תיקנה את הפגם בהתנהלותה ולא מנעה פגיעה בזכויותיה של העובדת.

על כן, מאחר ולא מדובר בזוטי דברים יש מקום לאמץ את הדוקטרינה של "הרמת מסך" ההתאגדות באופן חלקי בלבד. רק ביחס לרכיבי התביעה שהינם פועל יוצא של מחדלה של המנהלת, אשר ניכתה משכרה של העובדת את סכומי ההפרשות בלא להעבירם ליעדם.

פיצוי בגין העדר ביטוח פנסיוני

לטענת העובדת, חל על יחסי הצדדים צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית יסוד בתעשייה ובמלאכה ומשכך, הינה זכאית לפיצוי בגין אובדן זכויות פנסיוניות בגין סילוקה של הפוליסה שנפתחה על שמה עקב אי העברת ההפרשות לקופת גמל.

עיון בצו ההרחבה מלמד, כי הוא חל "על כל העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה, במלאכה ובתחנות הדלק...". בפסיקה נקבע, כי המונח "תעשייה" כולל ככלל כל דבר הבא במסגרת ייצור, ואילו את המונח "מלאכה" יש לפרש כקרוב ל"בית מלאכה", בדומה לחרושת (תעשייה ) אך בהבדל כמותי. על כן, נקבע כי העובדת זכאית לפיצוי בגין אבדן הזכויות הפנסיוניות.

לאור כל האמור לעיל, יש לחייב את המעסיקה לשלם לעובדת תוך 30 יום את הסכומים הבאים: סך של 120,635 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, סך של 3,000 ש"ח בגין שכר מולן, סך של 25,012.8 ש"ח בגין העדר ביטוח פנסיוני, סך של 20,000 ש"ח בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, סך של 52,641 ש"ח בגין פדיון חופשה, סך של 4,770 ש"ח בגין דמי הבראה, סך של 1,316 ש"ח בגין דמי מחלה.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".