אולי יותר מכל סחורה אחרת, הזהב הוא סחורה סמלית, וזהו כנראה סוד כוחה בתנאי השוק הנוכחיים. בניגוד לנפט, ערכו התעשייתי של הזהב שולי למדי וגם השפעת מחירו על השרשרת היצרנית-צרכנית זניחה גם כן. אף על פי כן, הזהב הינו אחד הכלים הפיננסיים המרכזיים ביותר, והוא מהווה ברומטר שוק ראשון במעלה. ניתן אף לומר כי מאז פרוץ המשבר הפיננסי העולמי (שעודנו מתגלגל), מעמדו רק הולך ומתחזק. למעשה, המשך עליית מחירי הזהב לשיאים חדשים מספק לנו תובנה מעניינת על הסנטימנט החצוי שבו מצויים המשקיעים, וההתנגשות שבין התקווה העיקשת שכלכלת העולם עולה שוב על מסלול הצמיחה לבין החשש שהמשבר הקולוסאלי הבא עומד בפתח וכי אין לאן לברוח מפניו.

בימים עברו אולי היה הזהב אמצעי תשלום לכל דבר ועניין, מטבע עובר לסוחר, אולם בכלכלה המודרנית, מסיבות כאלה ואחרות (שחלקן פסיכולוגיות, שלא לומר ליבידנאליות), הזהב קנה לעצמו מעמד-על של נכס מקלט בטוח המשמר את ערכו. בהיותו נכס מקלט בטוח, הזהב משמש את המשקיעים לצורך גידור מפני קטסטרופות כלכליות או מגמות כלכליות כגון אינפלציה או חדלות פירעון שעשויות לשחוק ולאיין את ערכם של יתר הנכסים הפיננסיים (מטבעות, מניות, אגרות חוב).

מאז פרוץ משבר הסאב-פריים, כך מלמדים הנתונים, נרשמה האטה ניכרת בביקוש לזהב מצד יצרני התכשיטים. יצרני התכשיטים מייצגים את הביקוש החומרי לזהב, הביקוש לזהב כחומר גלם לצורך ייצור. את הירידה בביקוש אפשר מן הסתם לתלות במיתון העולמי עצמו, שפגע קשות במגמות הצריכה של העשירונים העליונים והפחית את הביקוש למתכות יקרות. מאידך, מאז פרוץ המשבר אנחנו עדים לעלייה חדה בביקוש לזהב ככלי פיננסי לצורך גידור, כנכס מקלט בטוח, כלומר לזהב כסמל לביטחון.

עליית רמת הסיכון בשווקים ב-2008 הניסה את הסוחרים והמשקיעים מהנכסים המסוכנים (מניות, סחורות, מטבעות נושאי תשואה גבוהה) אל נכסי המקלט הבטוח, ובהם אגרות החוב הממשלתיות, הזהב, ומטבעות כגון הדולר והין. כלומר, עליית מחירו של הזהב ב-2008 לא נבעה מגידול בביקוש לזהב כסחורה אלא מגידול בביקוש לזהב ככלי לצורך גידור סיכונים.

ואולם, בשנת 2009 שוב התהפך סנטימנט הסיכון בשווקים והמשקיעים החלו לעשות את הדרך ההפוכה, מנכסי המקלט הבטוח שוב אל הנכסים המסוכנים. הקורלציה בין שתי קבוצות הנכסים מאז פרוץ המשבר היא כמעט מוחלטת. בכל פעם שהנכסים המסוכנים מתחזקים, הנכסים הבטוחים נחלשים, ולהיפך. תעיפו מבט בתנועת המחיר של הדאו ג'ונס ביום נתון ותוכלו לנחש כמעט במדויק מה עושים המטבעות, אגרות החוב והסחורות. ואולם, לנוכח לוגיקת השוק הזו, הזהב מתבלט כחריג והוא הנכס היחיד שהצליח לשמור על מגמת התיסוף הן בתקופת הפאניקה והן בתקופה האופוריה שלאחריה. בשעה שנכסי המקלט הבטוח המשיכו להיחלש לאורך שנת 2009, הזהב דווקא המשיך להעפיל מעלה והוא מעפיל לשיאים חדשים גם ב-2010.

במידה רבה הדבר קשור בתפקידו המסורתי של הזהב, מקרב קבוצת נכסי המקלט הבטוח, ככלי לגידור מפני אינפלציה ושחיקה בערך הכסף. כזכור, בעיצומו של המשבר הפיננסי, במטרה להיאבק בדוחק האשראי, הדפיסו הבנקים המרכזיים כסף בהיקפים גדולים, מה שהביא לשחיקה בערך הכסף ועורר חששות מפני התפרצות של אינפלציה עתידית. כמו כן, גם הצפי להתאוששות כלכלית טומן בחובו חשש להתגברות האינפלציה. על כן, למרות השיפור בסנטימנט הסיכון ותחזיות הצמיחה ב-2009, המשיכו המשקיעים להתגונן מפני תרחיש של אינפלציית-יתר, מה שתיחזק את עליית מחיר הזהב גם ב-2009.

ואולם, מעבר לסיבה המוניטרית הזו, אני סבור כי התחזקותו המתמדת של הזהב גם ב-2009 וגם ב-2010 מלמדת על ערעור האמון של המשקיעים בכל הקבוצה הזאת של נכסי "מקלט בטוח". המשבר הפיננסי בגלגוליו השונים (סאב-פריים, משבר החוב בגוש האירו ומי יודע מה בהמשך) מאיים לא רק על היציבות של שוקי המניות, אלא גם על אג"ח של ממשלות, דירוג חוב של מדינות מפתח, עתידם של כלכלות ואפילו על המשך התקיימותם של ישויות כלכליות ומטבעות (האירו). הסיכון אם כן מחלחל לנכסים שנחשבו בטוחים יחסית. עליות השערים בשוקי המניות משקפות תקווה ספקולטיבית שכלכלות העולם ישובו לצמוח, אולם בתוך כל זאת מקנן החשש מפני תרחישי האימים. הזהב, כנכס מקלט בטוח שאינו קשור לכלכלה, חברה או תעשייה, ויותר מכך – כסמל לחומר מאגי כמעט השומר על ערכו בכל נסיבות כלכליות –מהווה עבור הסוחרים כאחד מהמקלטים הבטוחים האחרונים שנותרו להתגונן מפני הגרוע מכול.

מאת: יוחאי שויגר, FXCM ישראל