עובדות וטענות:

המערער הוא אזרח ותושב ישראל הסובל מעקרות. על מנת להביא ילדים לעולם, על המערער ואשתו לבצע הפריה חוץ-גופית, על דרך של הפריית מבחנה או כל טיפול אחר הכלול בסל הבריאות. המערער זכאי למימון הטיפולים מהיותו מבוטח במשיבה 1, קופת החולים. אשת המערער אינה תושבת ישראל ומכאן שאינה מבוטחת לפי חוק ביטוח בריאות ממלתי, באף קופת חולים.

לטענת המערער, הנתמכת בעמדת המדינה, מתוקף זכאותו למימון טיפולי ההפריה, על קופת החולים לשאת במימון הטיפול גם באשתו. הקופה טוענת מנגד, כי אינה חייבת במימון הטיפול באשת המערער משאינה תושבת ישראל ואינה מבוטחת, ולאור עלותם הגבוהה של הטיפולים הנדרשים בגופה.

גישתה של הקופה התקבלה על דעתו של בית הדין האזורי, ונגד פסיקתו הוגש הערעור דנן.

דיון משפטי:

כב' הש' נ' ארד:

הזכות להורות היא זכות יסוד טבעית הנובעת מהזכות להגשמה עצמית, לחירות ולכבוד. הזכות להורות אינה חלה רק על הולדה טבעית, אלא גם על לידה שבאה כתוצאה מטיפולי פוריות.

הזכות לשירותי בריאות המעוגנת בחוק ביטוח בריאות, הינה זכות חברתית חוקית בעלת מאפיינים חוקתיים. מאפיינים חוקתיים אלה הינם מאבני היסוד של חוק ביטוח בריאות ממלכתי והזכויות המוקנות מכוחו לטיפול רפואי ובכללו, מימון טיפולי הפריה חוץ-גופית בגוף המבוטח ובגופה של בת זוגו.

לאור מחויבותם של בני הזוג להליך ההפריה מכוח חזקת השותפות, המבטאת את מחיובותו של בן הזוג שאינו סובל מעקרות כלפי בן זוגו העקר, ולאור החשיבות במימוש זכות בני הזוג להורות, יש לראות את הליך ההפריה החוץ גופית ככולל את הטיפולים הנעשים בגופם של שני בני הזוג כאחד. זאת, עד למצב תקין של טרום הורות. הליכי הטיפול בגופה של בת הזוג, הינם האמצעי העיקרי להגשמת זכותו המהותית של המבוטח לטיפול רפואי במחלת העקרות בה הוא לוקה.

משנמצא המבוטח זכאי למימון טיפולי הפריה חוץ-גופית, מתייתרת דרישת "התושבות" של בן הזוג. זאת מן הטעם שמימון טיפולי ההפריה בגוף האישה הינו חלק בלתי נפרד מזכותו של הבעל, המבוטח כדין, למימון אותם טיפולים. פרשנות המכפיפה את זכותו של המבוטח לטיפולי ההפריה לתושבותה של בת הזוג, נוגדת את זכותו החוקית, בעלת המאפיינים החוקתיים של אותו מבוטח, למימון שירותי בריאות לטיפולי הפריה במסגרת סל הבריאות.

בחינת סבירות החלטתה של הקופה מבוססת על שיקולים שיסודם בחוק ביטוח בריאות ובהם: מהותו של הטיפול הרפואי המותווה למערער במסגרת סל הבריאות; חובתה האקטיבית של הקופה לממן למבוטח טיפול רפואי לפי חוק הבריאות ובמסגרתו, בהתקיים תנאי התושבות במבוטח; הפרשנות התכליתית של חוק ביטוח בריאות; ובחינת קיומו של שיקול ציבורי כבד משקל המעוגן בדין ובעיקרי היסוד של השיטה, שיש בו כדי להצדיק מניעת מימושה של זכות זו.

שיקול ציבורי שהוכר כלגיטימי מכוח החוק וההלכה הפסוקה הינו דרישת היותו של המבוטח "תושב" ישראל. במקרה דנן, משהמערער תושב ישראל ומבוטח כדין בקופה, קמה זכותו למימון טיפולי ההפריה בשלמותם, בהיעדר כל הוראה חוקית המגבילה זכות זו. משכך, שיקול התושבות של אשת המערער אינו מצדיק פגיעה בזכות המערער למימון טיפולי הפריה חוץ-גופית במלואם.

שיקול ציבורי נוסף הוא עלות טיפולי ההפריה באשת המערער. ככלל, שיקולי עלות הינם שיקולים כבדי משקל. אולם בענייננו, אין חולק על זכאותו של המערער למימון טיפולי ההפריה. אי לכך, אין מדובר בהוספת שירותים לסל הבריאות, ללא מקור מימון, או בשירות רפואי שלא לפי ההתוויה הרפואית לה נועד. משכך, ברי כי שיקולי מימון אינם רלבנטיים לענייננו.

בנסיבות המקרה, החלטת הקופה חורגת ממתחם הסבירות, משאינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק ביטוח בריאות ופרשנותו התכליתית. שיקולי הקופה וטיעוניה נסוגים מפני השיקולים המצדיקים היענות לעתירתו של המערער, ביניהם העובדה כי הוכחה תועלת ממשית למערער מטיפולי ההפריה; כי קיימת חזקת שותפות של המערער ורעייתו בהורות; וכן משיקולי תקנת הציבור.

לאור כל האמור, הרי שעל הקופה חלה החובה לממן גם את טיפולי ההפרייה הנדרשים באשת המערער. עם זאת, יש להדגיש כי אין המערער זכאי למימון טיפולים באשתו במהלך ההריון והלידה. טיפולי ההפריה נועדו ל"רפא" את מחלת העקרות בה לוקה המערער. תהליכי ההריון והלידה, מנגד, הינם בגדר "מצבה הרפואי" של האישה, שכאמור אינה מבוטחת.