ראיות-חיסיון/התנאים למתן חיסיון הלכתי/עליון

עובדות וטענות: המשיבים 3-1 הועסקו ע"י העותרת, אוניברסיטת חיפה, כמרצים בחוג לתיאטרון שבפקולטה למדעי הרוח, כאשר המשיב 1 הינו חבר סגל אקדמי קבוע בדרגת פרופסור חבר והמשיבים 3-2 הועסקו בדרגת מרצה בכיר בהתאם לכתבי מינוי שחודשו מאת לעת. על רקע טענות שעלו, בדבר קשיים בהתנהלותו של החוג, החליטה ועדת ההוראה של הפקולטה להקים ועדה אשר תבחן את החוג על כל מרכיביו ותגיש מסקנות והמלצות. מלבד המשיבים הופיעו, בין היתר, בפני הוועדה גם מורים וסטודנטית מן החוג. הוועדה הגישה דו"ח מפורט, המונה שורה של קשיים ובעיות שנתגלו בהתנהלות החוג מן ההיבט האקדמי וכן מן ההיבט האדמיניסטרטיבי, מהן עלה מצב של הנהגת "שלטון טרור" בחוג מטעם המשיבים. המלצותיה היו, בין היתר, שלא לחדש את חוזי ההעסקה של המשיבים 3-2, ולמצוא פתרון הולם, המקובל במקרים אלו, למשיב 1, שהוא בעל קביעות (כגון להעבירו לחוג אחר). הדו"ח כולל ציטוטים מן העדויות ומן המסמכים שהוצגו בפני הועדה, שהובאו בעילום שם משום התחייבותה של הועדה לסודיות גמורה באשר לפרטי העדויות ומוסריהם. העותרת ערכה למשיבים שימוע, אשר בעקבותיו הוחלט לקבל את מסקנות הועדה. העותרת לא חשפה בפני המשיבים את מלוא החומר עליו נסמכה הועדה בהחלטתה וכשנדרשה מאת ב"כ המשיבים לגילוי מסמכים מלא סירבה, בין היתר, בטענה לחיסיון. המשיבים הגישו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה כנגד העותרת ובה עתרו, בין היתר, להחזירם לעבודה בחוג. במסגרת ההליכים המקדמיים עתרו המשיבים להורות לעותרת לגלות ולמסור לעיונם את מלוא החומר שהיה בפני ועדת הבדיקה וכן את כל הפרוטוקולים של ישיבותיה. בית הדין דחה את הבקשה, ואילו ערעור ברשות שהגישו המשיבים על החלטה זו התקבל, תוך שבית הדין הארצי מורה על גילוי מלוא המסמכים תוך השמטת פרטים מזהים על העדים. מכאן העתירה דנן. דיון משפטי: כב' הש' א' חיות: נקודת המוצא לעניין גילוי מסמכים ועיון בהם היא גילוי מרבי ורחב ככל האפשר של המידע הרלוונטי למחלוקת, לשם עשיית צדק המושתתת על חשיפת האמת. בכך, היא משרתת את האינטרס של הפרט המתדיין וכן את אינטרס הציבור להבטיח תקינות חברתית. חשיפת האמת מותנית בקיום דיון הוגן אשר בו ניתן יהיה לפרוש את מלוא התשתית הראייתית הרלוונטית ותינתן לכל צד האפשרות להתמודד באופן ראוי עם טענות הצד שכנגד. עם זאת, שיטת המשפט הישראלית אינה דוגלת בכלל טוטאלי של חשיפת האמת ועשיית צדק בכל מחיר ומכירה בכך שקיימות זכויות וקיימים ערכים ואינטרסים מתחרים בעלי חשיבות לפרט ולחברה הראויים להגנה, אף אם אלה מתנגשים לעתים עם עיקרון הגילוי הרחב שביסוד השיטה. בהקשר זה, יש להבחין בין חיסיון ואי קבילות. החיסיון מונע את מסירת הראיה ואת העיון בה על ידי הצד שכנגד. אי קבילותה של ראיה, לעומת זאת, אינה מונעת כשלעצמה את מסירתה לצד שכנגד ואת העיון בה על ידו. היא אך מונעת את האפשרות להתבסס על הראיה לצורך קביעת ממצאים במשפט. חובת סודיות, בניגוד לחיסיון ואי קבילות, אינה חוסמת כשלעצמה את מסירת הראיה בהליך שיפוטי, אלא אם כן מדובר בחובת סודיות (חוזית או סטטוטורית) אשר נוכח תכליתה, מוצדק וראוי לגזור ממנה גם קיומו של חיסיון. בעל דין בהליך שיפוטי יהיה רשאי שלא לחשוף ראיה רלוונטית המצויה באמתחתו, אם יוכיח כי קיים חיסיון מכוח חוק או מכוח ההלכה הפסוקה, וכי העניין שיש בחיסוי הראיה עדיף על הצורך לגלותה לשם עשיית צדק. במקרה דנן העותרת מבקשת ליצור חיסיון הלכתי חדש, אשר על פי טענתה יונק את כוחו ואת הצידוק לקביעתו מעוצמתה של הזכות החוקתית לפרטיות, המוקנית למתלוננים ולעדים בפני ועדת הבדיקה, וכפי שהיא מובעת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן מן האינטרס הציבורי בקיום ועדות בדיקה אפקטיביות מסוג זה. ברם, חיסיון יוכר רק במקרים מיוחדים וחריגים משום שהוא נתפש כמכשול לבירור האמת ואבן נגף בדרך לעשיית הצדק, ועל כן כאשר נדרש בית המשפט ליצור בפסיקתו חסיונות חדשים או לפתח חסיונות קיימים עליו לנהוג בזהירות וכן לשקול ולהעריך את מידת הפגיעה, שתיגרם בעקבות גילוי הראייה, לערכים חברתיים, לזכויות ולאינטרסים של הכלל ושל הפרט אל מול החשיבות שבגילוי האמת לצורך עשיית משפט צדק. נקודת שיווי המשקל בין הערכים המתנגשים תיקבע בהתאם למשקלם החברתי היחסי. על מנת להבטיח כי גופי ביקורת ובדיקה, בכל תחום שהוא, יזכו לשיתוף פעולה בעבודתם ויוכלו לאסוף מידע ולקבל ראיות בלא שנותן המידע או מוסר הראיה יחשוש מפני אפשרות שאלה ישמשו כראייה בהליך שיפוטי, קבע המחוקק סייגים באשר לאפשרות לעשות שימוש במידע ובראיות שנמסרו לגופים כאמור בכל הליך שיפוטי. אולם, המדובר באי קבילות ולא בחיסיון. בהינתן עובדה זו וכן בהינתן העובדה שמדובר בוועדת בדיקה וולונטרית, אשר נועדה לבחון סוגיות פנים ארגוניות הנוגעות לקשיים בתחום ההוראה והמינהל שהתעוררו באחד החוגים אצל העותרת, נראה כי האינטרס הציבורי הקיים בהבטחת פעילותן האפקטיבית של ועדות מסוג זה אינו מצדיק כשלעצמו קביעת נורמה משפטית בדרגה גבוהה של חיסיון, ככל שהדבר נוגע לעדויות ולראיות שהוצגו בפניה. ככל שקיים חשש מפני פגיעה בתפקודן של ועדות בדיקה מסוג זה, נסוג שיקול זה מפני הצורך לאפשר לעובדים שנפגעו ממסקנותיהן של ועדות כאלה להתגונן מפני המיוחס להם ולהוכיח את טענתם כי ההחלטה בעניינם התקבלה שלא כדין. כמו כן, הפגיעה הנטענת בפרטיותם של המתלוננים והעדים במקרה הנדון אינה מצדיקה יצירת הגנה במדרג הגבוה מסוג חיסיון כנגד חשיפתו של המידע. עוצמתה של הפגיעה הנטענת בפרטיות, ככל שאירעה, נמוכה יחסית ומכל מקום, אין היא שקולה כנגד הפגיעה העלולה להיגרם לזכותם של המשיבים להליך הוגן אם לא ייחשפו הפרוטוקולים והתלונות כאמור. אשר לחובת הסודיות אליה מחויבים העותרים כלפי נותני העדות במסמכי הועדה, אין בחובה זו כדי להצמיח חיסיון במקרה דנן, וגילוי המסמכים במסגרת הליך שיפוטי אין בו כדי להפר חובת סודיות זו, גם במישור היחסים החוזיים שבין העותרים למבקשי הסודיות. אשר על כן, העתירה נדחתה. כב' הנש' בייניש העירה, אגב אורחא, כי אין לשלול מראש אפשרות שבמקרים יוצאי-דופן, עשוי האינטרס הציבורי להצדיק הכרה בחיסיון הלכתי למניעת חשיפתם של מקורות שהעידו גם בפני ועדות בדיקה וולנטריות.