עובדות וטענות:

העותרת שכרה חלקת מקרקעין לצורך ניהול עסקיה מאז 1952. על שטח זה הקימה העותרת מפעל לייצור משטחי עץ. המשיב 2 היה בתקופה הרלוונטית בעל השטח והבעלים והמנהל היחיד של המשיבה 3, ואף הוא ניהל את עסקיו על גבי חלק מחלקה זו. אין חולק, כי העותרת היא זו שהחזיקה בנכס והיא הסדירה את חובות הארנונה שהיו לה בגינו. הנכס שבמחלוקת, הוא נכס הצמוד לנכס הנ"ל. שטחו הוא 1,300 מ"ר לפי פנקסי העירייה ו- 1,200 מ"ר לפי העותרת. אין מחלוקת שהעותרת איננה הבעלים של הנכס שבמחלוקת. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת ההחזקה בנכס שבמחלוקת. העירייה טוענת שהעותרת היא שהחזיקה בנכס שבמחלוקת, ועל כן חוב הארנונה הרובץ על הנכס הוא שלה. אין חולק כי החזקה בנכס שבמחלוקת נמסרה לעירייה במהלך יולי 2000, הוא המועד בו הופקע השטח. ברקע הדברים יש לציין כי בעקבות הפקעת השטח, הגישה העותרת ביום 18.9.00 תביעה נגד הוועדה המקומית לתו"ב, המשיבים 2-3, יפה נוף תחבורה ותשתיות בע"מ ונתיבי איילון בע"מ, במסגרתה דרשה העותרת סעד של פיצויים מחמת הפקעה שנערכה בין היתר על השטח בנכס נשוא המחלוקת. הפיצויים נדרשו בגין זכויות נטענות של העותרת בשטח שהופקע באזור בו מצויים הנכסים הנ"ל. במסגרת התביעה הנ"ל טענה והודתה העותרת כי החזיקה בנכס השנוי במחלוקת. חודשיים לאחר הגשת התביעה, שלחה העירייה לעותרת לראשונה התראה לפני עיקול בגין חוב ארנונה המשויך לטענתה לעותרת בגין החזקת הנכס שבמחלוקת. ואולם, במכתב תגובה לכך כפרה העותרת בשימוש או בבעלות בנכס.

לימים, חתמו הצדדים על הסדר פשרה לפיו, ישולם לעותרת פיצוי בסך 200,000$ בגין סילוק סופי, מוחלט, מלא והדדי של כל דרישות, טענות, ו/או תביעות הצדדים, האחד כלפי משנהו, ובין הנתבעים בינם לבין עצמם, בכל ענין הנוגע במישרין או בעקיפין מהתביעות ההדדיות שהוגשו בתיק. במהלך השנים, ובמסגרת התכתבויות שונות שניהלה עם העירייה לאחר החתימה על הסכם הפשרה, חזרה העותרת על התכחשותה לאחזקת הנכס השנוי במחלוקת. ואולם, כחמש שנים מאוחר יותר, נכתב לעותרת ע"י העירייה, כי לענין הנכס השנוי במחלוקת, ולאור ההליך המשפטי הנ"ל, עולות סתירות בין טענות העותרת ובין הטענות שהועלו ע"י המשיב 2 באותו הליך. טענות שאף אינן מתיישבות עם פנקסי העירייה. משכך, עמדת העירייה היא שיש להעביר את המחלוקת להכרעת בית משפט. ואולם, חרף האמור ומסיבותיה שלה הפעילה העירייה בסופו של יום כנגד העותרת הליכי גביה מנהלית על-פי פקודת המיסים (גביה). מכאן העתירה דנן, להצהיר כי העותרת אינה חייבת בתשלום כל סכום שהוא לעירייה בגין הנכס נשוא המחלוקת. וכי המשיבים 2- 3, הם שהיו המחזיקים בנכס ועליהם חלה החובה לשלם לעירייה את מלוא חוב הארנונה בגינו.

דיון משפטי:

כב' הש' מ' נאמן:

גם אם העותרת בחרה להגזים ביצירת מצג של אחזקה בשטח רב יותר במסגרת תביעת ההפקעה, מתוך כוונה לזכות בפיצויים גבוהים יותר, אין היא יכולה לבוא בטרוניה אל הרשות, שעשתה שימוש באותם הנתונים המפורטים בתצהיר לצורך החיוב בארנונה. כך גם לגבי הטענה, כי במועד הסדר הפשרה, העירייה ידעה היטב את עמדת העותרת בקשר לנכס נשוא המחלוקת ועדין נחתם הסדר הפשרה שביטל כל תביעות נוספות בגין אותה החלקה. ההתראה לפני עיקול נשלחה לעותרת בנובמבר 2000, כחודשיים לאחר הגשת התביעה לפיצויי הפקעה על-ידה, וכשנה קודם לחתימה על הסדר הפשרה, כך שבמועד החתימה על הסדר הפשרה ידעה העותרת על הדרישה לתשלום הארנונה עבור הנכס נשוא המחלוקת. חרף זאת, העותרת לא דאגה להסדיר באופן ספציפי את נושא הארנונה במסגרת הסדר הפשרה. אילו ביקשה העותרת להתנות את הסכמתה להסכם הפשרה, בכך שהדרישה לתשלום ארנונה שנשלחה אליה בנובמבר 2000 תבוטל, חזקה עליה כי לאמור היה ניתן ביטוי מפורש בהסכם. ומכל מקום, אין לראות בהסכם הפשרה שהושג משום מעשה בית דין. העיריה לא היתה צד להסכם. הגם שחברת יפה נוף וחברת נתיבי אילון פעלו להקמת תשתית עבור עיריית חיפה והגם שבכתב ההגנה שהוגש על-ידם הם ציינו כי הם פועלים בשם עיריית חיפה ובשם הוועדה המקומית להסדרת תשלום פיצויי הפקעת השטחים, יהיה זה מרחיק לכת לייחס לחתימתם על הסכם הפשרה משום ויתור מצד העיריה על חובות הארנונה של העותרת.

אכן, הגבייה המנהלית היא כלי סטטוטורי שאחת מתכליותיו היא להקל על הרשות ולקצר את ההליך לגביית חובות ואולם ההליך לא נועד כדי לקצץ בזכות הנישום ולכן אין לפרש את השימוש בהליך זה כאמצעי לגביית מס באותם מקרים בהם קיימת מחלוקת של ממש בדבר החבות או כאשר שאלה של התיישנות עומדת על הפרק. מן הראוי היה שהעירייה, כרשות מקומית שחלים עליה חובות זהירות, הגינות ותום לב מוגברים מכח המשפט המנהלי, תימנע מהליכה בדרך זו של גביה מנהלית. אם העירייה רצתה לטעון לקיומו של חוב, ולפעול לגבייתו, היה עליה להוכיח את דבר קיומו של החוב בבית המשפט.

כמו כן, אין כל טעם שבמדיניות משפטית לראות את ההליכים המנהליים באורח שונה מהותית מתובענה רגילה, לפחות ככל שהדברים נוגעים להעלאת טענת ההתיישנות. אין זה סביר שתישלל זכותו של נישום לטעון טענת התיישנות רק מפני שהרשות בחרה לנקוט בהליכי גביה מנהליים ולא בתביעה אזרחית רגילה, אלא יש לשאוף להשוואת מצבו של הנישום בין אם החליטה הרשות לתבוע את חוב המס בהליך אזרחי רגיל ובין אם בחרה לנקוט בהליכי גביה מנהליים. העובדה שהמחוקק איפשר לרשויות מקומיות "לדלג" על שלב הגשת התביעה אינה מעלה ואינה מורידה, ויש לראות פעולה זו לעניין התיישנות כפעולה שהיא שוות מעמד להגשת תביעה. מסקנה זו נכונה על אחת כמה וכמה בענייננו. מן הראוי היה שהעירייה תגיש כאן תביעה משפטית ולא תנקוט בהליכים מנהליים - אלא שהרשות החליטה אחרת, אולי אפילו מתוך רצון לעקוף את מכשול ההתיישנות, ע"י שימוש בלתי סביר בגבייה המנהלית. משכך, אין מקום לגבות חוב ארנונה של העותרת לתקופה שהיא שבע שנים אחורה מיום 3.11.06 שבו החלה העירייה לראשונה בנקיטת הליכים מנהליים לגביית החוב ומכאן, שאין כל מקום לדרישת חובות ארנונה לתקופה הקודמת ליום 4.11.99. מאחר ואין חולק שהעותרת פינתה את הנכס בחודש יולי 2000, הרי שהעירייה רשאית לגבות מהעותרת ארנונה רק בגין התקופה שבין ה- 4.11.99 ועד יולי 2000, הוא מועד פינוי הנכס.