עובדות וטענות:

המערערת היא ב"כ בנק דיסקונט לישראל בע"מ, המשיב העיקרי בהליך המתברר בבימ"ש השלום בירושלים. בימ"ש קמא קבע דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם ליום 21.6.06 בשעה 9:30. הודעה על מועד הדיון נשלחה למערערת בפקסימילה באותו יום (בשעה 14:12) ולב"כ המבקש ביום למחרת (בשעה 8:51). בעקבות החלטת בית המשפט, ערכה המערערת, בימים 19.6.06 ו-20.6.06, שיחות בטלפון עם ב"כ המבקש, בהן נמסר לה, כי ב"כ המבקש, כמו גם המבקש עצמו, לא קיבלו לידיהם את ההודעה על מועד הדיון. עוד נאמר למערערת, כי ממילא המבקש לא יוכל להתייצב לדיון ולהיחקר על תצהירו במועד שנקבע, בשל כך שהוא שוהה בחו"ל. ב"כ הצדדים סיכמו ביניהם, כי ב"כ המבקש ישלח לבית המשפט בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון, וכי על מנת להפיג את החשש כי בית המשפט עלול שלא לקבל את הבקשה, יתייצב ב"כ המבקש במועד שנקבע, ויבקש את דחיית מועד הדיון בשם שני הצדדים. ב"כ המבקש פעל בהתאם למסוכם.

עם זאת, בתום הדיון ביום 21.6.06 קבע בימ"ש קמא, כי אין הצדקה לאי התייצבות שני ב"כ הצדדים לדיון, וזאת נוכח העובדה שההודעה על מועד הדיון נמסרה להם, ומועד זה לא נדחה. עוד נקבע, כי ב"כ המבקש שלח את הבקשה לדחיית מועד הדיון בנסיבות בהן "...ברור היה שהבקשה לא תגיע לידיעת בית המשפט", ולכן היה על ב"כ שני הצדדים להתייצב לדיון כדי לנסות לקדם את העניין לגופו. נקבע, כי התנהגות ב"כ הצדדים גרמה לביטול זמן שיפוט והמבקש חוייב בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,500 ש"ח, בשל כך שב"כ המבקש לא הגיש את בקשת הדחייה מבעוד מועד. עוד הורה בית המשפט למערערת לנמק בתוך 7 ימים מדוע לא תחויב "אף היא" בהוצאות לטובת אוצר המדינה, נוכח המנעותה מלהתייצב לדיון בלי קבלת רשות.

המערערת הגישה בו ביום את נימוקיה ולפיהם, הייתה היא ערוכה לקיים את הדיון ולחקור את המבקש על תצהירו חרף ההתראה הקצרה שניתנה על מועד הדיון. ואולם, היא סברה כי בהיעדר המבקש לא ניתן יהיה לקיים דיון לגופו של עניין, וכן לא ניתן יהיה לבקש סעד נגד המבקש בגין אי התייצבותו (בשל כך שלא הוזמן כדין לדיון). בנסיבות אלה סברה המערערת, בשגגה, כי התייצבותה לדיון מיותרת וכי ב"כ המבקש יוכל להופיע בשם שני הצדדים ולבקש דחייה של הדיון. המערערת הביעה התנצלות על סברתה המוטעית, תוך שציינה שפעלה בתום לב, תוך גילוי יחס חברי, ואף ששגתה לא היה במעשיה משום זלזול בבית המשפט. בסיכום, ביקשה המערערת, כי בית המשפט יימנע מלעשות שימוש בסנקציה החריפה של פסיקת הוצאות אישיות על עורך דין לאוצר המדינה. דא עקא, ביהמ"ש קמא לא שעה לטעמי המערערת וחייב אותה בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 1,500 ש"ח. על כך הערעור דנן.

דיון משפטי:

כב' הש' מ' רביד:

אכן, היה על המערערת להתייצב לדיון ביום 21.6.06, והיא לא הייתה רשאית להחליט על דעת עצמה שלא להתייצב. הטעם המרכזי לכך הוא, כי כל עוד מועד דיון שקבע בית משפט עומד בתוקפו, מוטלת על בעלי הדין ועל באי כוחם החובה לפעול על פי החלטת בית המשפט ולהתייצב לדיון. חובה זו שוללת את האפשרות לקבל החלטה עצמאית, על יסוד סברה אישית בדבר הנכון והראוי לעשות, שלא להתייצב לדיון שנקבע. קביעת מועדי דיונים מצויה בשיקול דעתו של בית המשפט. בקביעת מועדי דיונים, כמו גם בדיון בבקשות לשינוי מועדי דיונים, שוקל בית המשפט, לעתים קרובות, שיקולים מערכתיים ואחרים, החורגים מתמונת המצב הגלויה לבעלי הדין בתיק פלוני ומן האינטרסים המיידיים של אותם בעלי דין. לא למותר לציין, כי הפסיקה קובעת גם שתכנון יעיל וראוי של יומן בית המשפט מחייב קביעת מועדי דיון תוך מתן הודעה מספקת מראש לכל המעורבים. לפיכך, רצוי להימנע ככל האפשר מקביעת דיונים בהתראה של ימים אחדים, כפי שאירע בענייננו. ואולם, גם במקרים בהם נקבע מועד דיון בהתראה קצרה, מכל סיבה שהיא, ומועד זה לא נדחה על ידי בית המשפט, שומה על בעל הדין ובא כוחו לפעול על פי החלטת בית המשפט ולהתייצב לדיון. בעל דין איננו יכול להכתיב לבית המשפט את מועד הדיון, או לכפות עליו את דחייתו בדרך של אי התייצבות לדיון. הדברים יפים מכוח קל וחומר ביחס לעורך דינו של בעל הדין, עליו חלות חובות עצמאיות כלפי בית המשפט.

כמו כן, המערערת לא יצאה ידי חובתה להתייצב לדיון בכך שהסכימה עם ב"כ המבקש על הגשתה של בקשה לדחיית מועד הדיון על ידו. הגשת בקשה באמצעות הפקסימיליה, ערב דיון, בשעה 16:30, מבלי לוודא כי הבקשה הגיעה לשולחנו של השופט וניתנה בה החלטה, או טופלה בדרך דחופה אחרת, כמוה, בנסיבות העניין, כהגשת בקשה באיחור. כך אירע גם בענייננו ואך מובן, כי הגשת הבקשה בעת שהוגשה לא הותירה בידי בית המשפט זמן מספיק כדי ליתן החלטה בה ולהודיע תוכן ההחלטה לצדדים. יש לציין, כי חרף ההתראה הקצרה יחסית שניתנה לצדדים על מועד הדיון, היה סיפק בידם להגיש לבית המשפט בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון עוד קודם לכן. יודגש, כי אף המערערת הייתה מודעת לאפשרות שבית המשפט לא יספיק להידרש לבקשת הדחייה מחמת מועד הגשתה, ולכן סיכמה עם ב"כ המבקש כי הלה יתייצב לדיון בגפו ויבקש את דחיית הדיון גם בשמה. במילים אחרות, המערערת בחרה שלא להתייצב לדיון, למרות מודעותה לאפשרות הסבירה כי הדיון יתקיים על אף שהוגשה בקשה לדחייתו. יצוין גם, כי ההסכמה אליה הגיעו ב"כ הצדדים, כי האחרון יתייצב בשם שני הצדדים לא היה בה כדי להועיל, שכן אי התייצבות המערערת העמידה את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת, מנעה ממנו לנסות ולקדם את הדיון בתיק, כפי שראה לנכון, ואילצה אותו לדחות את הדיון למועד אחר.

ואולם, השאלה המרכזית היא, האם צדקה הערכאה הראשונה אשר הטילה על המערערת חיוב בהוצאות אישיות לאוצר המדינה בגין הפרת חובתה להתייצב לדיון. הלכה היא, כי לבית המשפט סמכות טבועה לחייב עורך דין בתשלום הוצאות אישיות. אשר לנסיבות בהן יעשה בית המשפט שימוש בסמכות זו, מורה ההלכה כי אלה יהיו חריגות וקיצוניות במידה המצדיקה שימוש בצעד יוצא דופן זה, וכי מן הראוי לנקוט בסמכות זו בזהירות ובמתינות. זאת, ממספר טעמים: ראשית, מקור הסמכות להטלת הוצאות אישיות איננו בחוק חרות אלא, כאמור, בסמכותו הטבועה של בית המשפט. שימוש בסמכות טבועה של בית המשפט, על דרך הכלל, ראוי שיעשה במקרים בהם נדרש הדבר באופן חיוני, למטרה הכרחית, שאין בידי בית המשפט להשיגה במסגרת סמכותו הרגילה. שנית, הטלת חיוב אישי על עורך דין סוטה מן הכלל לפיו בעל הדין, ולא עורך הדין, הוא הנושא בהוצאות המשפט. שלישית, חיוב שכזה, בנוסף להיבט הממוני הכרוך בו, נושא עמו תו של גנאי ושל סנקציה מעין משמעתית. סנקציה מעין משמעתית זו מוטלת, מטבע הדברים, בהליך מקוצר, אשר ראוי שהשימוש בו ייעשה במשורה.

וכך סוכמו בפסיקה שלוש הנחיות עזר ראשוניות לצורך המחשת גדר ההגבלה שראוי להחיל על השימוש בסמכות בית המשפט להטיל הוצאות אישיות על עורך דין: החיוב האישי של עורך-דין בתשלום הוצאות יישקל רק כתגובה על מעשה (או מחדל) זדוני או רשלני חמור של עורך הדין, אשר נועד לגרום, או גרם בפועל, להכשלת מהלכיו של ההליך השיפוטי, או אשר הסב נזק מהותי וממשי לעבודת בית המשפט; ככלל, ובנתון לחריגים נדירים, ייטה בית המשפט להימנע מחיוב עורך-דין בהוצאות על מעשיו ומחדליו במסגרת ניהול ההליך. לא יחוייב עורך-דין בהוצאות לשם 'הענשתו' על טענות בלתי מבוססות, על הארכה מכבידה ומייגעת בחקירת העדים, על אי-ציות להנחיות בית המשפט לעניין מהלך החקירה או הטיעון, וכיוב'; ולבסוף, אם לפי נסיבות העניין ובהתחשב במהות ההתנהגות הפוגעת, יש בידי בית המשפט אמצעים חלופיים והולמים אחרים להגנת עבודתו, הרי, ככלל, ראוי לו להימנע מחיוב עורך הדין בהוצאות אישיות.

יישום כל אלה בנסיבותינו מוביל לכלל מסקנה, כי לא היה מקום להטיל על המערערת חיוב בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה. המערערת לא ביצעה מעשה (או מחדל) זדוני או רשלני חמור המצדיק תגובה בדמות חיוב בהוצאות אישיות. המערערת סברה בטעות, כי בנסיבות שנוצרו לא יהיה טעם בקיום הדיון ולכן בית משפט קמא יקבל, ממילא, את הבקשה המוסכמת לדחות את מועד הדיון. יוזכר, כי הדיון נקבע בהתראה של שלושה ימים מבלי לקבל את עמדת הצדדים. כמו כן, סיכמו ב"כ הצדדים, כי לנוכח מועד הגשתה של בקשת הדחייה, יתייצב ב"כ המבקש לדיון בכל מקרה. היינו, המערערת לא הסתפקה במתן הסכמה לבקשה לדחיית מועד הדיון, אלא דאגה להתייצבותו של ב"כ המבקש בשם שני הצדדים. בנסיבות אלה נראה, כי לא ניתן לומר שהיה במעשי המערערת משום הבעת חוסר כבוד או זלזול בבית המשפט, ובוודאי שלא ניתן לומר כי מעשיה נעשו מתוך כוונת זדון, או אף ברשלנות חמורה. אכן, המערערת הפעילה שיקול דעת מוטעה, ואולם טעותה אינה בדרגה המעידה על רשלנות חמורה, כי אם טעות שנעשתה בתום לב. המערערת אף התנצלה על טעותה התנצלות כנה ומנומקת.

כמו כן, בנסיבות העניין לא ניתן לומר, כי מעשה המערערת נועד לגרום, או גרם בפועל, להכשלת מהלכיו של ההליך השיפוטי, או הסב נזק מהותי וממשי לעבודת בית המשפט. אכן, ייתכנו מקרים בהם אי התייצבות של עורך דין לדיון תגרום להכשלת ההליך השיפוטי או תגרום נזק מהותי וממשי לעבודת בית המשפט. כך, למשל, כאשר עורך דין נמנע מלהתייצב לדיון שנקבע לשמיעת ראיות, שהוקצב לו זמן רב ביומנו של בית המשפט, ואשר התייצבו אליו בעלי הדין והעדים. בענייננו, המדובר באי התייצבות ב"כ המשיב לדיון בהמרצת פתיחה, שאליו לא התייצב, ממילא, בעל הדין המרכזי - המבקש. המשיב לא הגיש תצהיר בתמיכה להתנגדות לבקשה, ולכן המדובר היה בדיון שנועד כל כולו לחקירת המבקש על תצהירו. בנסיבות אלה, קשה לומר שאי התייצבות המערערת דווקא היא זו שהכשילה את ההליך השיפוטי, או כי הנזק שנגרם לעבודת בית המשפט הוא "מהותי וממשי". אכן, לו התייצבו באי כוח שני בעלי הדין לדיון שנקבע ניתן היה, אולי, לקדם את הדיון בתיק בדרך שאיננה כרוכה בשמיעת הראיות. ואולם, לא ניתן לומר כי אי התייצבות המערערת לדיון גרמה להכשלת ההליך השיפוטי או לנזק מהותי וממשי.

זאת ועוד. נראה, כי בנסיבות העניין ניתן היה לנקוט באמצעי חלופי והולם אחר להגנה על עבודת בית המשפט, בבחינת אמצעי מידתי אשר פגיעתו חמורה פחות מאשר חיוב המערערת בהוצאות אישיות. כך, למשל, ניתן היה לדרוש את התייצבות המערערת בבית המשפט לאלתר, או בשעה מאוחרת יותר באותו היום, ולנסות לקדם את הדיון, בכל זאת, במעמד באי כוח הצדדים במועד מאוחר יותר.

אשר על כן, הטלת הוצאות אישיות על המערערת, בנסיבות העניין, הייתה צעד החורג מן המידה הראויה ודין הערעור להתקבל.