עובדות וטענות:

תובענה זו הינה בקשר למידע שמסר התובע לנתבעת, באמצעות עובד רשויות מס הכנסה, מידע אודות העלמות מס, החזקת מטבע חוץ (מט"ח) שלא כדין ומתן שוחד. בעת מסירת המידע, הובטח לתובע גמול בשיעור של 10% מהסכום שיגבה בעקבות המידע שמסר. התובע טוען שהובטח לו וסוכם עימו, כי הוא יהיה זכאי לגמול מכל סכום שנגבה לאוצר המדינה, עקב אותו המידע שמסר. מאחר ולתובע אין גישה לנתונים ולמסמכים המאמתים את הסכומים שניגבו, והמצויים בידיעת ובשליטת הנתבעת, הוא עתר לחייב את הנתבעת במתן חשבונות מלאים ונכונים בקשר להיקף הסכומים "אשר ניגבו בפרשה".

המדינה אינה מתכחשת לטענת התובע, אלא שלטענתה, התובע זכאי לגמול רק מכל מס שניגבה ממעלימי מס עקב מידע שמסר לנציבות מס הכנסה, ולפיכך הוא אינו זכאי לכל גמול נוסף בגין כספים נוספים שהגיעו לקופת המדינה עקב אותו המידע.

דיון משפטי:

כב' הש' י' שינמן:

הלכה למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים, כי בשנת 1986, נכרת הסכם עם התובע או ניתנה לו הבטחה, לפיה, יקבל זה האחרון גמול בגין כספים שגבתה המדינה עקב המידע שמסר. התובע טוען, כי היה זה הסכם לכל דבר ועניין ואילו הנתבעת טוענת, כי הייתה זו הבטחה מנהלית. יצוין, כי אין הבדל מעשי בין השניים ואת שניהם יש לקיים, אלא שלטענת הנתבעת, על מנת שהבטחה מנהלית תהא תקפה ומחייבת, יש לבדוק אם היא ניתנה בסמכות והאם יש לאוכפה. זאת, אין לקבל. מעבר לעובדה כי מהראיות שהוצגו אכן נכרת בענייננו הסכם לכל דבר ועניין, עסקינן במטריה המצויה בתחום האפור והרגיש, בו מוסר האזרח מידע לרשות כנגד אזרח או גוף אחר, ואין זה סביר כי באותה עת, כשהאזרח המוסר את המידע, יושב מול נציג מוסמך של המדינה, הוא יתחיל לברר את סמכויותיו של אותו הגורם היושב מולו ולאיזה מזרועות הביצוע של המדינה הוא משתייך במדויק. אם רוצה המדינה לסייג ולהגביל מחויבותה, מן הראוי, כי הדבר ייעשה בכתב והחשוב מכל במפורש, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, דבר שימנע, ללא כל ספק, אי הבנות וציפיות מוטעות ע"י מי מהצדדים.

ואולם, למרות ששני הצדדים מעידים, כי נחתם מסמך עם התובע, מסמך כזה לא הוצג, ובלאו הכי פרטיו אינם ידועים וכל שניתן ללמוד על תוכנו, נלמד רק על סמך עדותם של העדים, ולמעשה רק מפי התובע עצמו, שכן הוא היחידי שמסוגל להעיד על נסיבות ההתקשרות "מכלי ראשון". התובע העיד, כי הוא הוחתם על הסכם וכנהוג העתק ממנו לא ניתן לו. בהתבסס על עדותו, משערת הנתבעת, כי התובע הוחתם על טופס, ולכן סבורה היא, כי מדובר ב"מסמך סטנדרטי אשר לא נערך לצורך התקשרות עימו". לא ברור על מה מתבססת השערה זו. מסקנת הנתבעת, כי אם נערכה התקשרות בקשר סכומים שייגבו ע"י רשויות אחרות, הרי שלא מדובר בהסכם, אלא בהבטחה שלטונית, אינה מבוססת בלשון המעטה. טענה זו לא הוכחה בדרך כלשהי וגם אם הייתה מוכחת, לא היה הבדל ביניהם, ועל הנתבעת היה לקיימם.

נקבע, כי לשני הצדדים הייתה כוונה וגמירות דעת להתקשר בהסכם, אלא שהיקפו ופרשנותו שנויים במחלוקת. פרשנות הסכם תיעשה, כידוע, לפי אומד דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו-מתוך הנסיבות ועל פי תכליתו. מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, כבענייננו, ואין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, יפורש החוזה על פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו – המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה, או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית, נלמדת גם מסוג ההסכם והיא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית.

התובע מסר מידע, לרשות החוק הראשונה בה פגש, על פעילות בלתי חוקית בתחומים שונים ולכן, גם אין זה הגיוני, כי התובע, בהסכם אליו הגיע בסופו של דבר, ביקש גמול המסויג אך ורק לתחום המיסוי. בעקבות הסיכום כי ישולם לו סך בשיעור של 10% מכל סכום שייתפס, הופנה התובע במישרין ע"י נציג מס הכנסה למשטרה, על מנת שימסור שם מידע לגבי המטבע הזר והשוחד, מבלי שציין או הפנה את תשומת ליבו של התובע, כי ההסכם שנכרת ונחתם ביניהם אינו חל על אותו המידע והוא מצומצם אף לסכומים שיגבו ע"י שלטונות מס הכנסה. התובע הבין, כי הוא יהיה זכאי לגמול מכל סכום שתגבה המדינה, שאחרת יש גם להניח, כי היה מבקש לחתום על הסכם דומה עם משטרת ישראל.

כמו כן, עמדת הנתבעת באשר לשאלה אם נכרת הסכם עם התובע ואם לאו והיקפו של ההסכם, השתנתה מעת לעת. בהמשך הסתבר, כי ההסכם או "הטופס" עליו חתם התובע אבד, ובתיק לא נמצאו כל תרשומות או אסמכתאות או תיעוד לגבי מה סוכם עימו. הנתבעת אף לא גרמה לעדים היחידים שהיו יכולים לשפוך מעט אור על הפרשה מטעמה להעיד. הנתבעת, שניסתה בכל דרך להימנע מתשלום התגמול המגיע לתובע, העלתה בסיכומיה לראשונה במפורש את טענת "ההבטחה השלטונית" ו"חוסר הסמכות", ולצורך כך העלתה את הטענה, כי קיימת "הפרדת רשויות" ולפיכך, לא יכולה היתה להתחייב לכל תגמול שאינו קשור לעניין המס.

ואולם, כאמור, כהמשך ישיר לפגישה ולסיכום שהיה לתובע עם נציג הנתבעת, הוא הופנה עוד באותו מעמד למשטרת ישראל, כדי שזה האחרון יקבל ממנו את המידע והנתונים לגבי עבירות מטבע חוץ ושוחד שהתובע מסר מידע בגינם. יתרה מזאת, כתבי האישום שהוגשו כנגד הנאשמים, בקשר לעבירות המס ובקשר לעניין עבירות מטבע זר וקשירת קשר לפשע נידונו והסתיימו במאוחד. כלומר, אותו מידע שמסר התובע, הביא בסופו של יום לכך שגם שלטונות המע"מ וגם משטרת ישראל ביצעו פעולות חקירה, בגינם נקנסו הנאשמים וחולט המטבע חוץ שנתפס. לפיכך, סירוב הנתבעת לשלם לתובע גמול, אינו נובע מ"הפרדת הרשויות", שכן בזמנים הרלבנטיים, הרשויות לא מצאו לנכון לעשות הפרדה וכשנוח היה, אוחדו הפעילויות וההליכים.

הנתבעת, באמצעות נציגיה, הבטיחה לתובע גמול על המידע שמסר בצורה של קבלת אחוז מכל סכום שייכנס מקופת המדינה, ובסופו של דבר אין נפקא מינה מי הגוף שביצע את החקירה ובעקבותיו נכנסו כספים רבים לקופת המדינה. הבסיס החוקי של התובע נובע מהמחויבות החוזית/ההסכמית שניתנה לו ולמעלה מן הצורך גם עילה של עשיית עושר ולא במשפט עומדת לו, באשר לקופת המדינה נכנסו כספים רבים עקב המידע שמסר התובע. לו היה התובע ער להבחנות אותן מתכוונת הנתבעת לעשות, אין כל ספק, כי היה דואג גם להחתים כל רשות אחרת שהשתמשה במידע שהוא מסר, ומכאן שבעת כריתת ההסכם לא סויגה ההתחייבות לשלם לתובע גמול. הרשויות מטבע הדברים, כולן, עשו שימוש באותו מידע.

הנתבעת לא יכולה לאחוז את המקל משתי קצותיו, מצד אחד לטעון, כי היה טופס שנחתם על ידי התובע ושהיה אמור להיות בידיה, ומצד שני לטעון, כי לטופס אין כל משמעות וכי הלכה למעשה, לא נכרת עם התובע הסכם, אלא ניתנה לו הבטחה בעל פה על ידי מר שמש. לו היה מוצג הטופס או ההסכם על ידי הנתבעת, לא היה צריך בספקולציות ובהתרשמויות של הנתבעת, והאמור באותו טופס, היה מחייב את הצדדים לכל דבר ועניין, וקרוב לוודאי, שהדיון היה מתייתר.

אשר על כן, בין התובע לבין הנתבעת נכרת הסכם, לפיו יקבל התובע גמול בגין כל סכום שיכנס לקופת המדינה, עקב אותו המידע שמסר וכי סכום המט"ח שחולט בסל 250,000$, הינו בגדר סכום שנכנס לקופת המדינה עקב המידע שמסר התובע.