סיווג עסקה כמכירת מוניטין

בפסק הדין, בעניין עמה (י"ם) 9018/05, נאנס אברהם נ' פקיד שומה ירושלים 3, דן בית המשפט בסיווג עסקה שנקשרה בין המערער, יועץ מס במקצועו, ובין רואה חשבון. לטענת המערער מדובר במכירת מוניטין, בעוד המשיב טוען, כי המדובר בנכס הוני שאינו מוניטין.

במכירת מוניטין, פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - "הפקודה"], עובר לתיקון 132, העניקה הטבה לנישום באמצעות חישוב שונה של הסכום האינפלציוני, באופן המגדיל את המס שעליו מוטל מס בשיעור 10%, בעוד על רווח ההון מוטל מס בשיעור 50%.

ביום 31.12.2002, עם קבלת תיקון 132 לפקודה בכנסת, התבטלה ההבחנה בין מוניטין לנכסים אחרים - לעניין סעיף 88 לפקודה, והטבת המס האמורה התבטלה. מטרת הרפורמה בהקשר זה הייתה להשוות את דין המס במכר מוניטין לדין המס במכר נכס הוני אחר, וכך לצמצם את החיכוך הבלתי פוסק בין הנישומים לרשות המסים בישראל.

העסקה שבה עסקינן באה לעולם קודם לביטול האמור.

המערער בפסק הדין פעל כיועץ מס עד לשנת 1997. ביום 26.11.1997 נחתם הסכם בינו לבין שכנו, רואה חשבון [להלן - "רו"ח"]. על פי הסכם זה, המערער התחייב לחדול מלעסוק כיועץ מס עצמאי, החל מיום 1.1.1998, להעביר את "המוניטין וחוג הלקוחות" שלו לרו"ח ולהצטרף כעובד שכיר למשרדו.

סוכם כי במסגרת עבודת המערער כשכיר, הוא יעבוד, הן על תיקי הלקוחות שהיו קשורים אליו כעצמאי והן על תיקי לקוחות חדשים, זאת, על פי שיקול דעתו של הרו"ח. עוד נקבע בהסכם, כי תמורת ההתחייבות של המערער, הרו"ח ישלם למערער - בכל אחת משלוש השנים 1998, 1999 ו-2000 - נוסף על שכרו החודשי בעבור עבודתו כשכיר, תשלום שנתי בשיעור 28.33% מסכום ההכנסות שהלקוחות, שהיו קשורים עם המערער לפני ההסכם, ישלמו בפועל באותן שנים.

המערער לא דיווח כלל על העסקה ואף לא שילם מקדמה בגין רווח הון, כהוראת סעיף 91(ד)(1) לפקודה.

בשנת המס 2000 המערער קיבל לידיו סכום של 84,731 ש"ח על פי הסכם פשרה, שנחתם בינו לבין הרו"ח במסגרת הליך משפטי, ובדו"ח לשנת 2000, המערער דיווח על הכנסה זו כמוניטין.

בית המשפט דחה את טענת המערער וקבע כדלהלן:

עסקינן בשאלת סיווגה הנכון של העסקה, על פי המהות הכלכלית האמיתית, שאינה בהכרח זהה ללבוש החיצוני שניתן לה בהסכם. בסוגיית סיווג העסקה אין מחלוקת שהנטל הוא על המערער, שהוא בבחינת המוציא מחברו.

על פי המתואר לעיל, ההסכם התכוון מפורשות ל"מכר מוניטין וחוג לקוחות". האם יש בכך כדי לחייב את קבלת גישת המערער? הפסיקה קבעה בעקביות, כי:

"כאשר נדרש בית המשפט לטפל בשאלת חבות העסקה במס, המונחים בהם השתמשו הצדדים להסכם והלבוש שבו הם הלבישו את ההסכם מהווים ראיה לכאורית על טיב תוכנו ולא יותר מזה."

לכן, אין בעובדה, שההסכם התכוון למכירת מוניטין, כדי להכריע בשאלת מהות העסקה.

כמו כן טענת המוניטין היא טענת עובדה משפטית, שהוכחתה תהיה באמצעות מי שמבקש להיסמך עליה: "הוכחה זו אינה קלה כלל ... על הטוען למוניטין להביא ראיות משכנעות אובייקטיביות, שהמדובר הוא אכן במוניטין".

להוכחת המוניטין המערער נשען אך ורק על הערכתו העצמית. ברם, ברי שאין מדובר בהערכה אובייקטיבית, אלא בהערכה עצמית. המערער לא העיד אחד מלקוחותיו, ואף לא העיד את רו"ח. אי אפשר להסתפק בהוכחה מעין זו.

נוסף על כך, הפנה בא כוח המשיב להיעדר הוכחת סממן נוסף, אשר נקבע בפסיקה כדרוש להוכחת מכירת מוניטין. סממן זה הוא היפרדות המוכר מן המוניטין.

בהיעדר היפרדות - אין להכיר במכירת המוניטין. גם בעניין דנן אין היפרדות, שהרי על פי המוסכם היה על המערער לעבוד כשכיר אצל הרו"ח ולטפל בלקוחותיו לשעבר. הדעת נותנת, כי הוראה זו באה כדי להוסיף ולקשור את אותם הלקוחות, שהיו רגילים לעבוד עם המערער, למסגרת החדשה של עבודתו. כך או אחרת, המערער לא נפרד מהם.

אם המערער, ממילא, נשאר לעבוד במסגרת החדשה ולשרת את הלקוחות, איזה צורך היה לרו"ח לשלם בעבור המוניטין שהוא, כאמור, הכוח המושך את הלקוחות ?

לאור האמור, בית המשפט דחה את כלל טענות הערעור, ואישר את שומת המשיב.

הכותבים - ממשרד אבישי מלכא ושות', עורכי דין.

הערת מערכת: את פסק הדין המלא ניתן לקבל במערכת "פקס טקס".

המידע באדיבות "כל מס" מחברת חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ