השקעה והסכם פשרה אינם "עסקה"

בבית משפט השלום בירושלים לפני: כב' השופט עודד שחם

ניתן ב-13.9.2006 התובעת: פנחס גדעון ובניו בע"מ

הנתבעת: י. ד. ברזאני בע"מ

העובדות

--------

התובעת והנתבעת נקשרו בהסכם לביצוע פרוייקט מגורים, והנתבעת השקיעה סכום של כ-3.25 מיליוני ש"ח בפרוייקט זה.

בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות באשר לפרוייקט, ובשלב מסוים, הנתבעת הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי. בתום הדיון, הצדדים הגיעו להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, ועל פיו התובעת תעביר סך של 4,200,000 ש"ח לנתבעת, וכך יבוא לידי סיום שיתוף הפעולה בין שתי החברות בפרוייקט.

לטענת התובעת, סכום הפשרה הסופי כולל בחובו מס ערך מוסף. לפיכך, התובעת דרשה מן הנתבעת, כי זו תוציא לה חשבונית מס על סכום הפשרה הסופי, כאשר סכום זה כולל מס ערך מוסף כחוק. הנתבעת סירבה לדרישה זו, ועל רקע זה הוגשה התובענה.

כב' השופט עודד שחם

---------------------

לעניין הפן המיסויי: סעיף 1 לחוק מע"מ, התשל"ו-1975 [להלן - "חוק מע"מ"], קובע כי "עסקה" הנה:

"1. ...

(1) מכירת נכס או מתן שירות בידי עוסק במהלך עסקו...".

"נכס" מוגדר כ"טובין או מקרקעין;".

"טובין" מוגדרים בחוק, בין היתר, כ"(2) זכות, טובת הנאה ונכסים בלתי מוחשיים אחרים ...".

"מכר" מוגדר בחוק מע"מ כ"'מכר' לרבות... הקניית רשות לשימוש בו בתמורה, הקניית זכות בו... בתמורה ...".

נטל השכנוע בעניין זה רובץ על התובעת, המבקשת להוציא דבר מן הנתבעת. בית המשפט סבור, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה לעניין זה.

לא הוכח, כי מדובר ב"עסקה", במובן חוק מע"מ. לא הוכח, כי הנתבעת מכרה זכות בפרוייקט, במסגרת הסכם הפשרה, כטענת התובעת.

לא נקבע בשום שלב בין הצדדים, כי הנתבעת בהשקעתה רכשה חלק בפרוייקט, וכי אפשר שמדובר בהסכם הלוואה.

אחד מן הטעמים למסקנה זו הוא התנהגותה של התובעת בזמן אמת, עת היא לא הוציאה חשבונית, כאשר הנתבעת השקיעה את הכסף בפרוייקט.

התנהגות זו מלמדת, כי התובעת לא ראתה בכך רכישת זכות בפרוייקט בידי הנתבעת. לא ניתן לפצל בין שלב יצירת הקשר בין הצדדים ובין שלב סיומו. חייבת להיות התייחסות זהה לשלב השקעת הכסף בידי הנתבעת, ולשלב את יציאתה מן העסקה.

התובעת לא תוכל להימנע ממס בעת קבלת סכום כסף גדול מן הנתבעת, ומצד שני, לקזז מס בעת ההיפרדות מן הנתבעת.

טעם נוסף קשור לעובדה, שהסכם הפשרה הושג במסגרת של התדיינות משפטית. באותה התדיינות הועלו גם טענות של הנתבעת, כי התובעת היפרה את ההסכם בין הצדדים. טענות אלה לא התבררו לאשורן בהליך בבית המשפט המחוזי, נוכח האופן שבו הסתיים ההליך. הן לא התבררו אף בהליך דנן, ובוודאי שלא הופרכו בו.

בהקשר זה יש להזכיר, כי הסכם פשרה הנו הסכם, שבו צדדים קונים סיכון הנובע, בין היתר, מטענות אשר יש לכל אחד מהם. במצב זה, יש יסוד מוצק לקבוע, כי הסכם הפשרה מהווה גם קניית סיכון של טענות ההפרה שהעלתה הנתבעת.

תמיכה לכך נמצאת בעובדה, שסכום הפשרה הסופי גבוה מסכום השקעתה המקורי של הנתבעת. באין טענה, כי יש בעניינים נשוא טענות ההפרה משום "עסקה" במובן חוק מע"מ, הרי אף בפשרה, המשקפת את הערכת הצדדים על הטענות, אין משום "עסקה" כאמור.

טענת התובעת להשתק של הנתבעת, לאור בקשת הנתבעת מבית המשפט המחוזי, כי ייתוסף מע"מ לתקבול, אינה יכולה להתקבל. מדובר היה בעמדה משפטית של הנתבעת בהליך קודם, שלא התקבלה בשום שלב, והנתבעת לא זכתה בשום סעד על יסודה. לא נוצר, אפוא, מכוחה של עמדה זו "השתק שיפוטי" העומד לרועץ לנתבעת.

לעניין הפן ההסכמי: דחיית התובענה מתחייבת מטעם נוסף, הקשור בפירושו של ההסכם. נקודת המוצא בפירושם של הסכמים נמצאת בהוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובעת, כי חוזה יפורש על פי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ואם היא אינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות.

הוראה זו חלה על כלל ההסכמים, והיא חלה גם על הסכם הפשרה דנן. בהסכם פשרה קיים יסוד מרכזי של חלוקת סיכונים. מובן, שאם הסתבר לאחד מן הצדדים, לאחר מעשה, כי הפשרה לא הייתה מוצלחת מבחינתו, שכן הסיכון התממש בדרך שונה מן הדרך שהוא העריך, אין מקום לטענת טעות.

ניתוח הסכם הפשרה על רקע נסיבות כריתתו, תוך כדי הליך משפטי, אגב הדיון במסגרת אותו הליך, מעלה כי כל אחד מן הצדדים להסכם נטל את הסיכון על עצמו לאפשרות, כי יחול מס ערך מוסף על ההסכם, באופן המונע ממי מן הצדדים לבוא בדרישות או בטענות לצד שכנגד לעניין זה.

התביעה נדחתה.