בשבועות האחרונים, הממשלה גילתה מרץ רב במלחמתה בעליות המחירים. בין היתר, השרים הרלוונטיים, ביחד עם ראש הממשלה, ניהלו קרב בלימה עקוב מדם כנגד עליית מחירי הלחם בפיקוח. לפי הדיווחים בתקשורת, השרים האמיצים שלנו הגנו על הצרכנים קשי היום בגופם, והכל כדי למנוע ממחירי הלחם האחיד לעלות בכ-30%. קרבות הבלימה של השרים הוכתרו בהצלחה: בסופו של דבר, הוחלט שמחירי הלחם האחיד יעלו בינתיים רק ב- 5% עד 8%. באופן מדהים, המאפיות הגדולות אפילו לא ניסו לצאת נגד ההחלטה של הממשלה. במקום להתלונן על ההפסדים שיגרמו להם, המאפיות הכריזו על נכונותן להיכנס מתחת לאלונקה ולסייע במיתון עליות המחירים במשק. לדעתי, השרים שלנו היו צריכים לשאול את עצמם מדוע המאפיות מקבלות את הדין בכזאת הכנעה. אבל, כנראה שהם מעדיפים לא לדעת את האמת: למאפיות לא אכפת במיוחד ממחירי הלחם בפיקוח, מכיוון שהן ממילא מייצרות כמויות קטנות ממנו. מי שמגיע למכולות או לסופרים, יודע שאפשר למצוא לחם אחיד פרוס רק בשעות הבוקר המוקדמות. אחר-כך, ברוב המקומות, הלחם האחיד פשוט אוזל. התוצאה היא שבשנת 2018, למשל, ההכנסות ממכירת לחמים בפיקוח היו רק כ- 8% מכלל שוק הלחם – זה לא רק בגלל שהלקוחות לא מעוניינים בלחם בפיקוח, אלא גם בגלל שזאת כל כמות הלחם האחיד שיוצרה. זה מסביר למה הממשלה גילתה שכל-כך קל לשכנע את המאפיות שלא להעלות את מחיר הלחם האחיד. חוץ מזה המאפיות קיבלו מתנה, אחרי הבחירות (בסוף השנה) מחירי הלחם יזנקו. אז הן מקבלות דחייה של כמה חודשים, הפוליטיקאים מנפנפים בשקר הניצחון, והחיים נמשכים. ויש למאפיות רווח נוסף - המאפיות הסכימו במהירות, מכיוון שהן יודעות שזה ויתור שיגרום  להן להיראות טוב. המאפיות גם יודעות שמכיוון שהן מייצרות רק מעט לחם בפיקוח, ההפסד  המוגבל והזמני שיגרם להן מלמכור אותו במחירים שדורשת הממשלה יהיה לא גבוה. אז הממשלה אולי התכוונה לעזור לצרכנים קשי היום. אבל התוצאה העיקרית מההתעקשות של הממשלה על כך שמחיר הלחם המפוקח עד סוף השנה יישאר נמוך, תהיה שכמות הלחם האחיד במרכולים תקטן אפילו יותר. במקום לעזור לצרכנים, ייתכן מאוד שיתברר שההחלטה של הממשלה גרמה להם נזק. זאת כמובן לא הפעם הראשונה שהממשלה עושה את הטעות הזאת: ב-2019 היה מחסור בחמאה. גם אז הסיבה הייתה התערבות ממשלתית: שר האוצר דאז, משה כחלון, סירב לחתום על צו להעלאת מחיר המטרה של החלב. בתגובה, היה פחות חלב במשק, וכתוצאה מכך, היה מחסור בחמאה בפיקוח. אבל האמת היא שמחסור במוצר בפיקוח זה עוד יחסית נזק קטן לנזקים שממשלה מסוגלת לגרום כשהיא מנסה לסייע לצרכנים לגמור את החודש. כי כשהממשלה מתערבת בשוק בעזרת קביעה שרירותית של מחירי המוצרים בפיקוח, היא מביאה לקיטון בכמות המוצרים בפיקוח, והצרכנים נאלצים לרכוש מוצרים שאינם בפיקוח. נוצר יותר ביקוש למוצרים שאינם בפיקוח, ואז גם נוצרים תנאים לתחרות בשוק. בתהליך כזה, גם אם  המחיר הממוצע שהצרכנים משלמים עולה, העלייה ברמת המחירים תהיה בדרך כלל די מתונה, אם בכלל. הדבר הבאמת מסוכן שהממשלה יכולה לעשות, זה לנסות להתערב במחירים באמצעות סובסידיה. היו דיבורים שהממשלה תעשה את זה עם מחירי הלחם. ככל שהלחצים האינפלציוניים במשק ימשכו, אני מניח שהממשלה תשקול סובסידיות גם למוצרים נוספים: חשמל, מים, חלב, גבינה, ביצים, ואולי גם מוצרים נוספים. הממשלה עשויה גם, אולי, לשקול פתרונות מהסוג שהציעה הממשלה הבריטית: מתן מענק אינפלציה לכל משק בית, כדי לצמצם את הפגיעה בכוח הקנייה של העובדים. הבעיה עם מהלכים כאלו היא שהם מגדילים את החוב הממשלתי, ובתקופה של אינפלציה, ככל שהחוב הממשלתי גדול יותר, האינפלציה נוטה להיות מהירה יותר. אפשר לראות את זה מהשוואה בין ישראל לאירופה ולארה"ב: ככל שהממשלות מנסות לסייע לצרכנים יותר, האינפלציה נעשית מהירה יותר. בבריטניה, למשל, החוב הממשלתי הוא כ- 102% מהתוצר, והאינפלציה בקצב שנתי של 9.4%. בארה"ב, שגם בה הממשלה מנסה לסייע לצרכנים, החוב הממשלתי הוא כ- 125% תוצר, והאינפלציה היא 9.1%. בישראל, למזלנו, החוב הממשלתי הוא רק כ- 69% תוצר, וזאת אחת הסיבות שהאינפלציה אצלנו היא "רק" 4.5%. אז אני מאוד מקווה שהממשלה תמשיך להתאפק עם הניסיונות שלה לעזור, ותסתפק בלבצע פה ושם מהלכים שאולי לא מועילם לאף אחד, ואפילו קצת מזיקים, אבל תמנע מלהוריד מחירים בכוח בעזרת סובסידיות. כי הניסיון מהעבר (וגם מההווה) מלמד שככל שממשלה משקיעה יותר בלהוריד את המחירים ובלסייע לצרכנים לגמור את החודש, המחירים עולים יותר מהר, והצרכנים מפסידים יותר.