ב-8.9.11 נישאו בארה"ב שני נאומים כלכליים חשובים, שיצרו הרבה ציפיות, וזאת לאור נתוני המאקרו החלשים שהתפרסמו לגבי המחצית הראשונה של 2011.

ראשון דיבר יו"ר הבנק המרכזי האמריקאי, בן ברננקי. למרות שהוא יצר ציפיות רבות לנאום זה, כאשר רמז בהופעות קודמות שיש לו "שפנים" בשרוול ובידיו כלים נוספים לעידוד הכלכלה, הוא לא סיפק את הסחורה. הוא שוב דיבר על הצורך לנקוט בצעדים נוספים לעידוד הכלכלה אך הנאום היה כללי ללא ציון צעדים ספציפיים. הוא סיכם את הנאום בכך שאמר שמועצת נגידי הפד תצטרך לדון בהרחבה בישיבתה הבאה בצעדים אלו. התגובה לנאום ברננקי לא איחרה לבוא ומדדי המניות המובילים בארה"ב ירדו בכאחוז אחד.

למעשה, אין לפד הרבה כלים מוניטאריים לעידוד הכלכלה, נשק הריבית מוצה עד תום וההבטחה שהריבית לא תועלה בחודשים הקרובים לא מצליחה לעודד השקעות ריאליות לטווח ארוך. אמנם הריבית נמוכה, אך הבנקים שניכוו במשבר האחרון, אינם ממהרים לתת הלוואות לעסקים חדשים שהסיכון בהם גבוה. הריבית הנמוכה גם פוגעת ברווחיות הבנקים מאחר שעל השקעותיהם באג"ח ממשלתי הם מקבלים תשואה נמוכה.

למרות מצב הכלכלה האמריקאית הריבית הנומינלית על אג"ח אמריקאי ממשלתי ל-10 שנים ירדה לרמה הנמוכה מעולם, פחות מ-2%, וכל זאת למרות הורדת דרוג האשראי של ארה"ב. הצעד של הורדת הדרוג לא זכה לאמון ציבור המשקיעים ונראה יותר כתרגיל ביחסי ציבור של החברות המדרגות.

הפד יכול לצאת בתוכנית עידוד שלישית במספר, QE3, אשר תזרים למערכת הבנקאית כספים נוספים בתנאים נוחים, כדי שאלו יתנו יותר הלוואות לסקטור העסקי ולמשכנתאות. תוכניות אלו זכו להצלחה מאוד חלקית ולא השאירו את רישומן על הכלכלה האמריקאית.

מאחר וארסנל הכלים המוניטאריים הוא מוגבל, בוחר ברננקי להשפיע על הצד הפסיכולוגי על ידי כך שהוא חוזר ומצהיר שהכלכלה האמריקאית תמשיך לצמוח, גם אם בקצב איטי יחסית ושאין סכנה של משבר פיננסי כפי שהיה ב-2008.

מספר ימים לאחר מכן נאם הנשיא אובמה לפני שני בתי המחוקקים והציע תוכנית של 447 מיליארד דולר לעידוד התעסוקה והצמיחה. חלק מהתוכנית היא לקצץ מיסים למשתכרים משכורות נמוכות ולמעסיקים, בעיקר קטנים ובינוניים, שיגדילו את היקף העובדים שישכרו. חלק מהתוכנית הוא הזרמה ישירה של כספים לשיפור תשתיות החינוך והתחבורה, וסיוע למדינות בתשלומים למורים כדי שיישארו במערכת המועסקים. הנשיא ציין, לאור ניסיון החודשים האחרונים, שהוא מקווה שיפסק הקרקס הפוליטי. כאן נגע הנשיא בלב הבעיה - הוא חייב את תמיכת הקונגרס בהעברת התוכנית החדשה ותמיכה כזו אינה מובטחת לו מסיבות פוליטיות. פעם נוספת אנו רואים את הקשר ההדוק בין עוצמה פוליטית, שהיא תנאי הכרחי, לעוצמה כלכלית.

הנשיא ובתי המחוקקים אמונים על המדיניות הפיסקלית, אשר יש בידיה כלים לפחות בטווח הקצר והבינוני להשפיע על הכלכלה. אך הנשיא אינו עצמאי בניסיון ליישם מדיניותו. בכל מקרה, לרוב הצעדים בהם רוצה לנקוט הנשיא תהיה השפעה רק בטווח של שנתיים-שלוש. מאחר והנשיא דיבר לאחר תום המסחר בוול-סטריט, היה מעניין לראות תגובת השוק ביום ה-9.9.11, ואמנם השוק התחיל בירידות של כאחוז וחצי. במילים אחרות, וול-סטריט סקפטית לגבי היכולת ליישם את התוכנית במלואה ו/או האפקטיביות שלה גם אם תיושם.

כנראה ונגזר על ארה"ב לצמוח בשנים הקרובות בקצב איטי מאוד. המשקולת של הכלכלה היא עדיין שוק הנדל"ן עם עודפי דירות ולפיכך עם תעשיה כה חשובה לכלכלה, העובדת רק חלקית ברמות של כחצי ופחות מול התקופה לפני 2007. רק לאחר ספיגת עודפי ההיצע תוכל תעשיית הבניה לחזור לתפוקות סבירות ולהגביר התעסוקה בתחום. ארה"ב צריכה לסמוך על הצמיחה באסיה ובדרום אמריקה כדי לתרום לכלכלתה. הביקושים הפנימיים בתוך ארה"ב, עם אבטלה רשמית של 9.1%, הם לא מספיקים להבטיח צמיחה כלכלית.

האיום הגדול כרגע על הכלכלה העולמית היא המצב באירופה. יו"ר הפד בן ברננקי הבטיח שלא יהיה משבר פיננסי בארה"ב, אך הוא לא הבטיח ולא יכול להבטיח שלא יהיה משבר חובות באירופה. המועמדת הראשונה בתור היא יוון, עם סיכויים משמעותיים לפשיטת רגל של המדינה ב-6 החודשים הקרובים. השאלה הקריטית במקרה שכזה האם היא תהיה הראשונה להידחק החוצה מגוש האירו שיפסיק לתמוך במדיניותה הכלכלית הכושלת.