נושא הירושה הוא מורכב. אלפי תיקים נפתחים בבתי המשפט בשנה בשל מחלוקות בעניינים כספיים. זה קורה בעיקר כאשר ההורים נפטרו ולא הותירו אחריהם צוואה. אבל גם כשעשו זאת, הנושא יכול לעורר מחלוקת. תיק מסובך שהגיע לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בו דן השופט ליאור ברינגר, עסק בסכסוך בעקבות ירושת דירה. גם הפעם מדובר באחיות. בשנת 1993 עברה הדירה על שם האחות הנתבעת. התובעת, האחות השניה, טענה כי הדירה שייכת לה והיא עברה על שמה של אחותה רק מתוך חשש שהסתבכותה בעסק תגרום לבעיות מול הנושים. לטענתה, היא קיבלה הבטחה כי מדובר בהעברה זמנית בלבד לטובת אחותה. התובעת עתרה למתן פסק דין הצהרתי, שיצהיר כי הדירה שייכת לאימן. הנה הסיפור המלא: הדירה המדוברת נרכשה בשנת 1974. הורי האחיות שבמוקד התביעה רכשו את הדירה וזו בכלל נרשמה על שם התובעת, שהייתה בת עשר. אב המשפחה נפטר ב-1984. ארבע שנים מאוחר יותר, התובעת התחתנה והעסק שלה נקלע לקשיים. לכן, היא העבירה את הדירה על שם האם. חמש שנים אחר כך, האם העבירה בעלות לאחותה השניה, הנתבעת, ולכן הדירה רשומה על שמה עד היום.

אז למה בכלל תבעה האחות השניה, זאת שהדירה כבר אינה על שמה, את חלקה בדירה? לטענתה, אימה טענה בזמנו כי מדובר בהעברה זמנית, שנובעת מהרצון להתחמק מנושים, וכי אחותה תחזיר לה את הדירה. לכן, היא טענה במשפט כי באותו זמן שררו יחסי אמון מלאים במשפחה ולא הייתה לה סיבה שלא להאמין להבטחה. אלא שעברו שנים מאז פטירת האם, וב-2015, כאשר הודיעו על התחדשות עירונית בדירה המדוברת, החלה הבעיה. לתובעת התברר כי הדירה מעולם לא חזרה להיות רשומה על שם האם, כפי שהובטח לה בעבר. לצערה, אמה נפטרה בשנת 2018 ולא הייתה לה דרך להוכיח את זה. בשל הזמן שעבר, טענה הנתבעת כי יש לדחות התביעה בשל גורם ההתיישנות.

עדות מפי השמועה

התובעת הביאה לעדות את עו"ד ברוך אורנשטיין לתמיכה בטענותיה. עו"ד אורנשטיין העיד כי הוא נפגש עם האם מספר פעמים בין השנים 2016-2018. לדבריו האם אמרה לו שהדירה שלה נרשמה על שם הנתבעת עקב חשש מנושים, שלא יעקלו את הדירה. בנוסף טען כי האם אמרה לו שיש הסכמה של כולם, שלה ושל בנותיה להעביר את הדירה על שם האם או שהתבעת תעביר חצי מהדירה לתובעת, כך שהדירה תהיה שייכת ל- 2 הבנות בחלקים שווים.   עו"ד אורנשטיין העיד כי החתים את האם על ייפוי כוח בלתי חוזר ותצהיר הסכמה בנוגע להעברת הזכויות בדירה. בנוסף טען כי החתים את האם על תצהיר בו הצהירה כי מבחינתה הדירה הייתה אמורה וצריכה להירשם בבעלות על שם שתי בנותיה בחלקים שווים ביניהן.    השופט קבע כי הוא מאמין לעו"ד אורנשטיין כי האם אמרה לו את הדברים וחתמה בפניו על המסמכים שהוא הכין לבקשתה. עם זאת, אשר לאמיתות תוכנם של דברי האם, משעה שדבריה לא נאמרו על ידה אלא על ידי מי ששמע ממנה את הדברים, תוכנם של הדברים הוא בגדר עדות מפי השמועה ולכן אינו קביל. התובעת טענה  כי השתהתה עם תביעתה מ- 2 סיבות: האחת, כי האמינה שבסופו שלדבר אלמונית תיתן לה מחצית מהדירה. השנייה, כי ידעה שאימה תיפגע מאד אם תתנהל תביעה משפטית בין 2 בנותיה והיא תאלץ להעיד במשפט. השופט קבע כי  הוא התרשם מעדותה של התובעת וכי הוא מאמין לה. "אולם עדיין, הגשת התביעה לאחר מות האם מהווה שיהוי הפוגע משמעותית בפן הראייתי ומשעה שנטל ההוכחה על התובעת, אין באמור לעיל כדי להטות את הכף לטובתה".

"חשבתי שאני עושה טובה"

  כמו כן, התובעת הציגה תכתובות ווטסאפ שהוחלפו בין הצדדים בחודשים ינואר עד מרץ 2018. מהתכתובות ניתן לראות כי בתחילת שנת 2018, לאחר כניסת האם לבית אבות, התנהלו בין האחיות שיחות בהן הודתה הנתבעת שרישום הדירה אינו מעיד על הבעלות בה. בין היתר כתבה: "גם הדירה הזאת שעל שמי לא בגללי. תביני פעם ואחת ולתמיד - אני חשבתי שאני עושה טובה". בנוסף, הציגה התובעת הקלטות שיחה של צד שלישי עם הנתבעת בה היא מודה שהדירה צריכה להיות מחולקת בין האחיות.  הנתבעת נשמעה אומרת בשיחה: "אני לא משקרת, אין שום סיבה שזה לא ייעשה. מכיוון ש-50% זה משהו שאני נותנת. אני לא מקבלת אפילו כסף... אני לא לוקחת את הבית ובורחת. אני לא הולכת לאף מקום. אני לא נעלמת. אני לא הולכת למות מחר. הכל יהיה, תסמכי עליי. הנתבעת המשיכה "אנחנו נעשה את המקסימום...נטפל באמא, ואחר כך כשיגיע הזמן יהיה פינוי דיור, יש פינוי דיור, לא יודעת, אמרתי לה כשהייתה פה, לשנה תסמכי עליי, שנה. בוא נראה מה קורה שנה הבאה. ננסה למצוא פתרון. תסמכי עלי בשנה. כל מה שאני מבקשת ממך, לא רוצה לגנוב את הבית... עד היום הזה לא רציתי כלום וגם את הבית הזה לא רציתי. אם אמא שלי לא הייתה בצרות היא לא הייתה נותנת לי את זה. זאת אומרת שזה היה, עכשיו, עוד דבר, אם היה זה היה מועבר לאמא שלי, אז זה היה תחת השם שלה, משרד הרווחה היה לוקח את הבית".   הנתבעת אמרה גם בהתייחסות  לתובעת כי: "כל זה מכיוון שהיא חושבת שאני רוצה לקחת את הבית, לשים אותו פה ולהגיד זה שלי ואני אתן לילדים שלי. עד כדי כך אני גנבת? עד כדי כך היא לא מכירה אותי? אפשר לפגוע בי עד כדי כך ולהגיע למצב שאני, את יודעת מה, לא רוצה לדבר איתה, לא רוצה לראות אותה, לא רוצה לשמוע אותה, זה מה שהיא עשתה. היא הצליחה".  

הודאת בעל דין

השופט קבע כי מהשיחה עולה במפורש כי אלמונית אומרת שחצי מהדירה של פלונית "שזה פייר, שזה מה שאמא רצתה, מה שאמא שלי רצתה". "תסמכי עלי, תסמכי עלי... אני לא לוקחת את הבית ובורחת. אני לא הולכת לאף מקום. אני לא נעלמת... לא רוצה לגנוב את הבית... גם את הבית הזה לא רציתי. אם אמא שלי לא הייתה בצרות היא לא הייתה נותנת לי את זה... אם זה היה מועבר לאמא שלי, אז זה היה תחת השם שלה ומשרד הרווחה היה לוקח את הבית...".   השופט תמה מדוע הנתבעת מסבירה בשיחה כי היא לא מתכוונת לגנוב את הדירה. מדוע לגנוב? כיצד היא יכולה  ל"גנוב" מעצמה אם הדירה שייכת לה?   השופט ציין גם כי בחקירתה בבית משפט נשאלה הנתבעת על דבריה בשיחה המוקלטת, אך תשובותיה לא תאמו את מה שאמרה.    השופט ברינגר קבע כי הוא לא  מקבל את הסברה של הנתבעת. וכי התמונה העולה מהשיחה עם היא הודאה ברורה ומפורשת של הנתבעת, שהדירה שייכת לאמה, כפי שעולה מתכתובות הווטסאפ, מעדותו של עו"ד אורנשטיין ומגרסת התובעת.   השופט ציין כי "השיחה המוקלטת של הנתבעת הינה "הודאת בעל דין" ומשעה שהנתבעת לא כופרת בשיחה, זו מטה את הכף והינה בבחינת ראייה מכרעת התומכת בטענת התובעת בכתב התביעה ומאשרת את הנטען בו".   השופט ליאור ברינגר פסק בסיום התביעה המורכת כי הדירה אכן שייכת לעזבון האם. במקרה הזה, הוא טען, אין מרכיב התיישנות משום שרק ב-2015 החלה התחדשות עירונית במקום ולכן זו תקופת הזמן אליה צריך להתייחס ולא מזמן העברת הדירה בשנת 1993. השופט קבע כי מכלול העדויות, תכתובות הווטאספ והעדויות שהוצגו במשפט וכן השיחה המוקלטת עם הנתבעת גרמו לו להכריע כי הצדק עם האחות התובעת והדירה שייכת למנוחה ומשכך לעזבונה וכל אחת מהאחיות יקבלו 50% ממנה. השופט חייב את הנתבעת גם בהוצאות בסך 60 אלף שקל. זאת עקב הליכי ההוכחות ובכך שהתובעת נאלצה להגיע ארצה במיוחד לצורך התביעה, שעה שהיא גרה דרך קבע בחו"ל.